בהחלטה מס' 1 של מועצת מקרקע ישראל משנת 1965 נקבעו מספר כללי יסוד שנשמרו עד היום ונקראים "משטר הנחלות". המטרה בהחלטה 1 ובאלו שבאו אחריה היתה לשמור על "שלמות הנחלה" ואי פיצולה בין היורשים.
כללי היסוד הם כלהלן:
- נחלה היא יחידה אחת שלא ניתנת לחלוקה.
- חובת התגוררות של בעל הנחלה הרשום בנחלה.
- חובת עיבוד ברצף.
- נחלה ניתנת לרישום ע"ש יחיד או בני זוג בלבד.
- נחלה נועדה למגורי בעל הנחלה ומשפחתו בלבד.
חובת התגוררות ואיסור השכרה:
בהתאם למשטר הנחלות בעל הנחלה הרשות חייב להתגורר בנחלה וקיים איסור להשכיר בתי מגורים בנחלה (מדובר על מבנים בהיתר, מבנים ללא היתר כמובן שלא ניתן להחזיק בנחלה או להשכיר).
אנו נתקלים בדרישה של רמ"י לעמוד בחובת ההתגוררות ואיסור השכרה בתהליך יישום החלטה 1591 במעבר מ"בר רשות" ל"חכירה לדורות" וכניסה להחלטה 1591 באחד משישה מסלולים. אי התגוררות והשכרה של מבנים בנחלה כולל בית המגורים הראשי בנחלה, מהווה עבירה של שימוש חורג בהתאם להחלטות רמ"י.
יעד האכיפה - חודש אפריל 2019:
נבהיר, כי התנאי העיקרי והמשמעותי ביותר לכניסה להחלטות הוא הסדרה של שימושים חורגים וחריגות בניה בנחלה. בהמשך לעדכונים אחרונים בהם פירטתי מדוע יש לבצע הסדרה מידית של המבנים בנחלות, חשוב להבין, כי הסדרה של מבנים בנחלות נדרשת לא רק לאור הרצון של בעלי הנחלה ליישם את החלטה 1591 אלא לאור הדחיפות שנוצרה בתיקון 116 לחוק התכנון והבניה שקבע כי יש להשלים סקר עבירות בניה עד לחודש אפריל 2019.
אני מבקש לנסות ולשכנע את הציבור שהפקח בדרך לנחלה! הטענה שעולה שוב ושוב בפגישות היא: "אבל לא רק אצלי יש חריגות, הן קיימות כמעט בכל נחלה ולא רק במושב שלנו, אתה רוצה לומר שיבצעו אכיפה בכל המדינה, זו תהיה מכה שלא נוכל לקום ממנה..."
אני מסכים עם כל הטענות. אני גם מסכים עם הטענה כי מדובר באכיפה אגרסיבית מאוד שאין לה מקום ובנושא זה נאבק בכל דרך לגיטימית ואנו עושים זאת באופן יומיומי. יותר מכך, אנו טוענים שאין מקום לבצע אכיפה בשטח חלקות המגורים כאשר בעל הנחלה משכיר בית מגורים בהיתר או מחסן ללא שינוי ייעוד כך שהשימוש מתאים להיתר הבניה.
אם נבחן את מגוון המקרים בהם אנו עוסקים בנושא חריגות בניה ושימושים חורגים, נוכל לראות שבהרבה מקרים מדובר בבעלי נחלות שלא ביצעו "הפרות בוטות", אלא שבוצעו השכרות של מבנים בהיתר על מנת להתפרנס לאחר שהמדינה דחפה את החקלאים החוצה מהדלת הראשית של ענף החקלאות.
המסקנה היא שיש להמשיך ולהקים קול צעקה ולהבהיר שכך לא ניתן להמשיך, יש עיוות היסטורי שחייב להשתנות, לא ייתכן שבעלי נחלות שעברו את גיל הפנסיה והקימו יישובים על גבולות המדינה, יחששו לחייהם ויחיו כמו עבריינים נמלטים. לא ייתכן שאנשים אלה יחיו בפחד אמתי כיצד הם יעברו את יום המחר? האם ייתכן מצב כזה במדינת ישראל של שנת 2019? ברור שלא!
על מנת להמחיש היטב את העיוות שיורש לשורש הזכויות של בעלי הנחלות בנושא חובת התגוררות ואיסור השכרה אני מבקש להיות מדויק ולהתמקד בנושא אחד שלדעתי הוא דרמטי ומהווה "צו השעה":
"ביטול חובת התגוררות ואיסור השכרה במקרים של בעלי נחלות מעל גיל פנסיה שמבקשים להתגורר בדיור מוגן ויורשים שמקבלים זכויות בנחלה למשך שנתיים".
הדרך הטובה ביותר להבין את הצורך הוא באמצעות סיפור מהחיים.
"הבדידות של שרה"
שרה אישה נחמדה ונעימה העבירה את כל חייה במושב. שרה היא בת 77 נותרה לבד, לאחר שבעלה האהוב נפטר לפני כחמש שנים. היא תיארה את הבדידות שאחזה בה בערבים לאחר שבעלה הותיר אותה בגפה עם בית גדול מלא בחדרים, אך ריק מתוכן. "החושך ירד והרגשתי שאני צוללת לתוך בור עמוק של דיכאון". במילים אלה היא תיארה את החיים בבית הגדול בו היא חיה אחרי שבעלה נפטר. "אין לי אף אחד, הילדים שלי מתגוררים בעיר, הנכדים לא לידי והרגשתי שאני חייבת את המשפחה, אני צריכה חברה, לא יכולתי יותר להיות לבד".
לפני שלוש שנים שרה עשתה מעשה ועברה להתגורר בדיור מוגן. "חזרתי לחיות, פתאום אני רואה את האור, הערב יורד ויש לי חברה, יש אנשים מסביב שאוהבים ודואגים לי, הילדים והנכדים מגיעים לבקר, אני מרגישה שיש לי חיים מלאים, יש לי שמחה, יצאתי מהבדידות ומהחושך שירד עלי בלילה. אני זוכרת את הרגעים לבד במיטה, מביטה בתקרה והכל סוגר עלי, לא יכולתי יותר וקיבלתי החלטה, זה היה מאוד קשה לעזוב הכל אחרי עשרות שנים, כל הזיכרונות של בעלי בבית הזה, באדמה שמסביב, העצים שהוא שתל, המחסנים, החממות, הכל הזכיר לי אותו. החלטתי לבחור בחיים, זה מה שהוא אמר לי תמיד, תזכרי שאת צריכה להמשיך לחיות אחרי, תחיי חיים מלאים ותמיד תהיי ליד המשפחה וכך עשיתי".
שרה דיברה בהתרגשות, הפנים שלה מסגירות את מה שעובר לה בתוך הנפש, היא עשתה מהלך שלא היה מתאפשר אילו היא לא היתה מקבלת החלטה אמיצה. במקרים רבים ראיתי בעלי נחלות שנותרו לבד והתרגלו לחושך שמגיע כשהערב יורד והם לבד בבית, הם רצו לעשות שינוי אבל לא היה להם את האומץ הנדרש. שרה עשתה את המהלך והיא חיה היום באור. כמה נפלא לראות אישה חזקה שיודעת מה טוב בשבילה, שלא חסמה את עצמה מלבצע שינוי בגלל החיבור למקום שבו היא התרגלה לחיות.
שרה המשיכה: "החיים בדיור מוגן הם יקרים מאוד, העלות החודשית מגיעה לסך של כ- 15,000 ₪ ויש הוצאות נוספות, לכן השכרתי את הבית. אני מקבלת בכל חודש 7,000 ₪ ועם הפנסיה והחסכונות והקצבה מביטוח לאומי, אני יכולה לעמוד בעלויות החודשיות ולחיות בדיור מוגן".
אם שרה היתה מתגוררת בעיר, זה היה עוד סיפור על אישה חזקה שעשתה שינוי בחיים וכאן זה היה מסתיים. אך במקרה שלנו הנחלה רשומה ע"ש שרה ולפי הסכם המשבצת והחלטות רמ"י, שרה מחויבת להתגורר בנחלה כי היא בעלת הזכויות. בנוסף לחובת המגורים, לשרה אסור להשכיר את בית המגורים. וכאן חלה ההתפתחות בסיפור של שרה.
שרה הוציאה מכתב מהתיק, בצד שמאל מתנוסס הלוגו של רמ"י, היא מסרה לי את המכתב ולפני שהתחלתי לקרוא ראיתי שהמבט בפנים של שרה משתנה, ראיתי בעיניים שלה פחד, היא פחדה שכל הטוב הולך להיגמר, היא ראתה את החושך חוזר לחייה. היא החלה לנשום נשימות עמוקות ולפני שהצלחתי לומר מילה, שרה פרצה בבכי. אישה בת 77 יושבת לידי ובוכה, הבת שלה מחזיקה לה את היד ומנחמת אותה "אמא, יהיה בסדר אנחנו נמצא פתרון". שרה הרימה את הראש ואמרה לה: "אני לא רוצה לחזור למושב, טוב לי היום לידכם, אני לא רוצה לחזור...". רק מי שלא מחובר לעצמו לא היה בוכה באותו רגע. כל הרגעים הכי קשים בחיים מתגמדים מול אישה שבוכה מולך ורק רוצה שיאפשרו לה לחיות בשקט ובשלווה.
קראתי את המכתב שנשלח לשרה לפני כשבועיים מרמ"י בזו הלשון:
"מביקור פקח ממשרדנו עולה, כי בית המגורים בנחלה מושכר ובעל הנחלה הרשום אינו מתגורר בנחלה. נביא לידיעתך, כי התנהלות זו מהווה הפרה של הוראות הסכם המשבצת שקובע כי קיים איסור להשכיר בתי מגורים בנחלה וכי בעל הנחלה חייב להתגורר בנחלה. ככל וההפרה לא תוסדר רמ"י תפעל להגשת תביעה. כמו כן, רמ"י תדרוש תשלום דמי שימוש עבור תקופת ההשכרה שמהווה שימוש חורג והשומה תשלח בהתאם".
הרמתי את הראש וראיתי את שרה מביטה בי והעיניים מבקשות פתרון "תגיד שאתה יכול לעזור, אני לא רוצה לחזור לשם. אם אני אוציא את השוכרים אני לא אוכל לממן את המגורים בדיור מוגן וזה יהיה הסוף".
הסברתי לשרה מה שאני אסביר גם לכם. אכן, בהתאם להסכם המשבצת והחלטות רמ"י קיימת חובת התגוררות בנחלה ולא ניתן להשכיר את בית המגורים! דרישה זו לא מתאימה לימינו ויש להיאבק כנגדה בדרכים הלגיטימיות ולדרוש שינויי מידי של מדיניות רמ"י. דרישת ההתגוררות בנחלה ואי ההשכרה לא יכולה לעמוד כאשר מדובר בבעלי נחלות שמבקשים לעבור להתגורר בדיור מוגן. יש לקבוע כי בעל נחלה יוכל לעבור להתגורר בדיור מוגן ולהשכיר את בית המגורים. הועדה שהוקמה בהחלטה 1580 אשר דנה במקורות הכנסה חלופיים למשק המשפחתי, צריכה לדון גם באפשרות של ביטול חובת ההתגוררות ומתן אפשרות להשכרה במקרים של מעבר לדיון מוגן וכן לאפשר ליורשים שקיבלו זכויות בנחלה להשכיר את בית המגורים לתקופה של שנתיים עד קבלת החלטה ביחס לחלוקת הזכויות בנחלה.
דמי שימוש - בנוסף, השומה ששרה עומדת לקבל עבור קנס של "דמי שימוש" בגין ההשכרה של בית המגורים תעמוד על עשרות אלפי שקלים. מדובר על חבות של כ- 30,000 ₪ לשנה עבור בית המגורים בשטח 170 מ"ר. שרה לא תוכל לשלם את הכספים כי היא עשתה שימוש בכספי השכירות לצורך תשלום עבור המגורים בדיור המוגן. שרה לא התעשרה ע"ח דמי השכירות אלא שהיא רק ביקשה חיים, היא ביקשה לשלם את התשלום החודשי עבור המחייה במקום שבו אפשר להזדקן בכבוד.
החברות שלה מהעיר השכירו את הדירות גם אם הקרקע מנוהלת על ידי רמ"י והפחד של שרה מהמחר כלל לא מוכר להן. יותר מזה, כששרה תשתף אותן בכך שעלולים לתבוע אותה על כך שהיא משכירה את הבית ולדרוש ממנה קנסות של עשרות אלפי שקלים, החברות מהעיר ישלחו אותה לאבחון אצל הרופא שמא היא פיתחה חרדות דמיוניות בגיל המתקדם אליו היא הגיעה. החברות מהעיר לא יבינו שכל בעל נחלה שמגיע לגיל פנסיה חי בחרדה אמתית יומיומית שמישהו עלול להגיע לנחלה מחר בבוקר ולשלול ממנו את החופש, לדרוש ממנו קנסות, להגיש כנגדו תביעות ועל מה? על כך שהוא משכיר בית בנחלה! ואם הוא יחליט שהוא רוצה להתגורר בדיור מוגן או לעבור להתגורר ליד הילדים בכדי להפיג את הבדידות, הוא עלול להיתבע על הפרת הסכם! מי שיקרא את המשפטים האחרונים יישאר עם פה פעור ואני בטוח שיבין כי כך לא ניתן להמשיך - יש לעשות שינוי במשטר הנחלות!
בנוגע לשרה, הדרך לסייע לה היא בהדברות מול רמ"י במטרה לקבל החלטה חריגה עבורה, מהלך שאין לו הרבה סיכוי לאור ההחלטות הקשיחות. בשלב שני, הגשת הליך משפטי תקדימי במטרה לשנות את המדיניות על מנת שתחול על כל בעלי הנחלות.
שרה קיבלה את הבשורה בלב כבד, היא מקבלת תמיכה רבה מהמשפחה, אך היא עדיין חיה בתחושה שהכל יכול להיגמר ברגע אחד. אישה בת 77 שרק רצתה לבחור בחיים, האם לכך כוונו החלטות רמ"י שקבעו כי בנחלה קיימת חובת התגוררות ועיבוד ברצף? ברור שלא! האם שינוי מדיניות רמ"י בנושא התגוררות והשכרה במקרים של בעלי נחלות שעוברים לדיור מוגן או במקרים של יורשים, יפגעו במשטר הנחלות? ברור שלא!
אז חברים, קדימה לעבודה, כל אחד יתרום בחלק שלו למאבק לשינוי מדיניות רמ"י בהליכים לגיטימיים, על מנת להעמיד את הדרישה לשינוי במבחן משפטי ככל ולא ניתן יהיה להגיע לכך באמצעות הועדה שהוקמה או בהידברות.
חג חירות שמח וכשר לכל בית ישראל.
