למשה ולאה ארבעה ילדים. הם הקימו נחלה לתפארת ופיתחו משק פרחים משגשג. הבן הצעיר רועי השתחרר מהצבא והצטרף לעבודה עם אביו ואחיו הבכור יואב. יואב ורועי ומשפחותיהם מתגוררים בנחלה בבתים שניבנו על ידם לצד ההורים. שתי הבנות דנה ויעל גרות בהרחבה במושב. הילדים נשואים באושר, המשפחה מלוכדת ומשה ולאה שמחים על כך שהילדים והנכדים קרובים אליהם. יואב הבכור עובד עם אביו מזה כעשר שנים בנחלה וההצטרפות של אחיו רועי לעבודה הביאה משב רוח חדש לעסק. שני האחים עובדים בשיתוף פעולה והאבא שהתבגר מנהל את העבודה מלמעלה ועם השנים מקנה יותר סמכויות לילדים בדרך להעברה הבין דורית של העסק.
נושא החלוקה של הנחלה עדיין לא עלה על השולחן ובין ההורים לבין הילדים אין הסכמים או הסדרה בע"פ. הילדים מכבדים את האבא, עובדים, מתפרנסים ולא העסיקו את דעתם בנושא דור ההמשך בנחלה. בחלוף השנים האבא מתבגר ויוצא לגמרי מהעסק. עם היציאה לפנסיה בגיל תשעים האבא חלה ונפטר מבלי לערוך צוואה והותיר אחריו את לאה אשתו בת ה- 85 וארבעה ילדים.
לאה נוהגת להשתתף בפגישות של הדור הותיק במושב. באחד המפגשים היא שמעה מחברות סיפורים על מלחמות ירושה ובפעם הראשונה דאגות החלו להתגנב לליבה, כאשר שאלה אחת העסיקה אותה ולא נתנה לה מנוח - איך אעביר את הזכויות בנחלה כאשר שני הילדים עובדים כבר שנים בעסק המשפחתי בזמן שהנחלה ניתנת לרישום ע"ש ילד אחד בלבד?
לאה חששה מאוד לשתף את הילדים בדילמה שהעסיקה אותה והדירה שינה מעיניה. היחסים בין הילדים היו טובים והיא פחדה שהדיון על הנחלה יגרום למחלוקות שהיא לא תדע כיצד להתמודד איתן בגילה המבוגר.
בשלב הזה האם המבוגרת הגיע לייעוץ משפטי - השאלה שעלתה בייעוץ היא - איך מעבירים את הנחלה לדור ההמשך כאשר שני הילדים עובדים בעסק, מתגוררים בנחלה שנים רבות ואין הסכמים או תיאום ציפיות או צוואה שהאבא הותיר אחריו.
לאה הסבירה שקשה לה מאוד לאחר שהיא איבדה את בעלה. הם היו חברים טובים, הוא תמך בה בשעות הקשות שלה והיה עמוד התווך של המשפחה. כאשר הוא היה בחיים היא נהגה לשתף אותו בהתלבטויות שלה, והוא היה שותף הסוד שלה ועזר לה לפתור את הדילמות. כעת היא נותרה לבד, בגיל מבוגר וקשה לה מאוד להתמודד עם המעמסה של חלוקת הנחלה.
הצעתי שנקיים פגישה עם הילדים ביחד עם לאה בכדי לשוחח על נושא החלוקה. לאה סירבה להיות נוכחת בפגישה אך לאחר שהוסבר לה כי נוכחותה חשובה מאוד היא הסכימה והפגישה התקיימה כשבועיים לאחר מכן.
פגישה ראשונה:
מצאתי בפגישה שני אחים בגיל שישים לערך עם כבוד רב לאם המשפחה. הסברתי לאחים כי מטרת הפגישה היא דיון על המעבר הבין דורי של הנחלה. הם כבר היו מוכנים לכך לאחר שהאם הסבירה להם מה מטרת הפגישה. מה שהם לא היו מוכנים לו הוא מה שקרה בהמשך.... .
העליתי את הדילמה שרבצה על האם ושאלתי את הילדים מה דעתם ביחס לחלוקת הזכויות בנחלה? המבטים הופנו לאמא המבוגרת שלא ידעה את נפשה מרוב לחץ, היא היתה חסרת אונים, השקט שהיה כל השנים הוא השקט שלפני הסערה כך הבנו במהלך הפגישה. כל אחד מהאחים חווה עם עצמו את הלבטים והפחדים ולא העלה במפגשים משפחתיים את הנושא וכעת בפעם הראשונה כאשר האבא נפטר והאם מעל גיל שמונים המשפחה צריכה להתמודד עם חלוקת הנחלה.
כל אחד מהאחים פרס את משנתו וביקש להסביר למה הוא זה שצריך לקבל את הזכויות בנחלה. לא היתה הסכמה בפגישה. האחים כעסו על כך שהמשפחה חיכתה כל השנים בכדי לדון בנחלה, הם ניסו לשמור על איפוק ולכבד את לאה האם המבוגרת, אך היה להם מאוד קשה. הרבה מאוד אמוציות עלו על פני השטח והטונים התגברו. בשלב מסוים הבטתי בלאה וראיתי את הדמעות זולגות מעיניה. מאוד קשה היה לראות אמא בת 85 בוכה מול שני ילדים בני 60. אני ידעתי שהיא רק רצתה שהכל יעבור בשלום ולמרבה הצער השיחה הלכה והתדרדרה. הילדים הביטו בלאה וריחמו עליה, הם לחמו את המלחמה הפרטית בין הרגש להיגיון ולפתע נדמו הקולות. ראיתי בעיניים שלהם את הבושה מול האמא שלא הפסיקה לבכות ומצד שני את הרצון העז שלהם להסביר למה כל אחד מהם הוא הצודק.
בשקט שבין הדברים העליתי שאלה - מה יהיה גורל הבנות? האם הן לא אמורות לקבל חלק בנחלה המשפחתית או לפחות פיצוי כספי?
ברגע זה האחים הרימו שניהם גבות והביעו פליאה על כך שלא ברור ללאה כי הם גרו בנחלה ועבדו בה שנים רבות ולאחיות אין כל חלק בנחלה. האם המבוגרת התקשתה לדבר, היא ממש גמגמה ובכוחות שהיא אספה היא הסבירה להם שהנחלה שווה כסף רב, היא ואבא פיתחו אותה שנים רבות והיא רואה בבנות חלק מהמשפחה ולדעתה הן זכאיות לפיצוי כספי. האחים לא קיבלו את עמדת האם אך הם כיבדו אותה ולא רצו ליצור דרמה בפגישה. בנימוס הם הסבירו כי יחשבו על הדברים והפגישה הסתיימה. לאה בקושי התרוממה מהכסא, הילדים סייעו לה, הם יצאו ביחד מהחדר ומאותו רגע המשפחה נעלמה לתקופה של כחצי שנה.
במהלך התקופה ניסיתי ליצור קשר עם האם ולשאול לשלומה, הבחנתי כי היא הולכת ודועכת, קולה היה חלש, הרגשתי שאין לה כוחות, היא הסבירה שהיא חלתה ב"מחלה" ואין לה אפשרות להתמודד עם התהליך מול הילדים, היא ביקשה לערוך צוואה ולכתוב את שעל ליבה. לאה הסבירה שהיא נכנסת לניתוח וסוכם כי מיד לאחר מכן אגיע לפגוש אותה בבית החולים לערוך את הצוואה. השיחה נותקה. זו היתה הפעם האחרונה ששמעתי את קולה של לאה. היא נכנסה לניתוח ולא יצאה ממנו, לאה החזירה את נשמתה לבורא עולם וזה היה הסוף של הפרק על דור המייסדים.
לאה הלכה לעולמה בגיל 86 לאחר מאבק במחלה שהכריעה את גופה המבוגר חרוש שנים של ייסורים שעליהם הי מעולם לא דיברה. היא היתה אשה אצילית, אוהבת אדם ואדמה, היא פיתחה ביחד עם משה ז"ל נחלה לתפארת וכעת היא הותירה אחריה ארבעה ילדים כואבים ונחלה אחת שלא ברור מה יהיה גורלה.
פגישה שנייה:
לאחר כחודשיים מאז מותה של לאה ז"ל האחים הגיעו שוב לפגישה. יואב ורועי, שני אחים שהלכו דרך ארוכה ביחד וכעת צריכים לחלק ביניהם נחלה מבלי שנותרה צוואה.
ההורים האהובים נפטרו וכעת צו מצפונם והערכים עליהם גידלו אותם הם אלו שיהיו נר לרגליהם או שתאוות הכסף תגרום להם להפסיד את הכל - זו היתה השאלה ששאלתי את עצמי כאשר הם יושבים מולי עם פנים נפולות, חסרי חיים וללא רוח של תקוה.
יואב הבכור פתח וסיפר עד כמה הם כואבים את לכתה של האם לעולמה. הוא הבהיר שהנחלה חשובה להם מאוד ובנוסף לאובדן אותו הם חוו לאחרונה התקבל אצלם בדואר לפני מספר ימים כתב תביעה מרשות מקרקעי ישראל. בידיים רועדות יואב הגיש לי את כתב תביעה וכאשר פתחתי את המעטפה מצאתי שרמ"י דורשת 2,500,000 ₪ בגין חריגות בניה ושימושים חורגים שמבוצעים בנחלה.
מאז שהתקבל כתב התביעה בדואר יואב ורועי שבורים. הם מבינים שאין הרבה מה לעשות כאשר בנחלה מושכרות יחידות שהוסבו ממבנים חקלאיים ללא היתר למגורים ומסחר, הם הביטו זה בזה ולא ידעו מה לעשות. אין להם את היכולת הכלכלית לשלם את גובה התביעה, ובשלב זה החלה לחלחל לליבם התובנה שאולי זה סוף הדרך.
אמא הלכה לעולמה והאחים לא היו מוכנים לכך, המשפחה כואבת את האבדן וכעת צריכה להתמודד עם כל העומס הרגשי מול תביעה, זה היה קשה מנשוא והאחים לא ראו כל מוצא.
בכאב רב הסבירו האחים שאם התביעה לא תבוטל או תופחת לסכום סביר, הם לא יוכלו לעמוד בתשלום ויידרשו למכור את הנחלה. מכירת הנחלה ותשלום החובות יביאו לקריסה כלכלית של שתי המשפחות. האחים ניסו לפנות לכל מי שהם הכירו בבקשה לעזרה ולא הצליחו למצוא סיוע. הם הרגישו שהאדמה נפערת מתחת לרגליהם. הם לא היו מוכנים לוותר אבל נראה שהמסך עומד לרדת. האחים ביקשו להחזיק בכוחות אחרונים ולא לשחרר. הפגישה היתה קשה מאוד ובסיומה ביקשתי מהאחים שיבחנו שוב את מקורות המימון וקבענו פגישת המשך.
פגישה שלישית - הסיפור האמיתי נחשף:
לאחר יומיים התקבלה שיחת טלפון מהאחות דנה שמתגוררת בהרחבה במושב. היא ביקשה להגיע לפגישה בהקדם ואכן היא הופיעה במשרדי לאחר מספר ימים. דנה אישה כבת חמישים, משכילה, ד"ר לרפואה, משכמה ומעלה בעלת נימוסים ונעימה לשיחה. דנה פתחה את השיחה ואמרה שהמשפחה כואבת מאוד את אבדן האם ז"ל. היא סיפרה שלמרות ניסיונות חוזרים שלה לדבר עם האמא על הנחלה היא נתקלה בסירוב תקיף מצידה. אמא לא הסכימה בשום מקרה לדבר על הנחלה. דנה סיפרה שאמא היתה לביאה, היא ליכדה את המשפחה וידעה בדיוק מה כואב ולמי והיתה שם בשביל כולם כל השנים. עיניה של דנה נצצו מדמעות. פניה של דנה היו מתוחות והיא נראתה כמי שלא נשברת בקלות. אישה חזקה עם אמונה עמוסה ברגשות. היה נראה שיש סיפור מאחורי הדמעות והוא אכן נחשף מיד לאחר שדנה לגמה מכוס המים שהיתה לידה.
דנה שיתפה כי הגיע לידיעתה משיחות בשבילים במושב, שהוגשה תביעה כנגד האחים שלה. דנה החלה לדבר על אביה ז"ל שפיתח את הנחלה ובמו ידיו הביא אותה למצבה כיום. היא היתה הילדה המועדפת של אבא "תום בוי" של ממש. היא סיפרה שכאשר היתה ילדה היא נהגה לנסוע על הטרקטור עם אביה, היא אהבה לשבת על הכנף של הטרקטור. היא תיארה מה היא חשה כשהרוח העיפה את שערה לכל עבר ואבא נותן לה יד. היא הרגישה שדבר לא יכול לפגוע בה כשאבא לידה. היא סיפרה שהנחלה היתה כל חייו והיא היתה לידו שעות רבות וסייעה לו.
אני רוצה לספר לך למה אני כאן היא אמרה. המתח גבר בחדר, דנה התיישרה על הכסא עיניה ירקו אש, היא היתה ממוקדת מטרה ונראה היה שמשהו עמוק וחזק עומד להיחשף.
באחד מהטיולים המשותפים שלי עם אבא בחממות, אמרה דנה, בעודנו מביטים על הפרחים המדהימים שגדלו עם הרבה אהבה שקיבלו מאבא, פתאום אבא נעצר, הביט בי בעיניים דומעות, חיבק אותי חזק ואמר: "דנה יקירתי, יום אחד אני לא אהיה פה, ואת חייבת להבטיח לי שתעשי מה שצריך בכדי שהכל ימשיך להתקיים לדורות". הייתי אז רק בת 15 אבל הבנתי הרבה מאוד דברים על החיים לאחר בילוי של שעות במחיצתו של אבא. את המשפט של אבא אני זוכרת עד היום, הוא מהדהד בראשי כאילו אבא כאן ממש לידי, אוחז בידי כמו פעם, למרות שחלפו עשרות שנים.
הדמעות זלגו מעיניה של דנה ללא הפסקה, היא דיברה בשצף, דבר לא הפריע לה, נראה היה שהיא עומדת להתפוצץ מרגשות, היא לגמה מהמים לקחה נשימה עמוקה והמשיכה לספר את סיפור חייו של אביה.
אני רוצה לספר לך איך הכל התחיל היא אמרה. אבא גדל בפולין, היו לו הורים מדהימים ושתי אחיות. בערב אחד כאשר אבא היה בן 15, חיילים גרמנים פרצו את דלת הדירה ולקחו את אבא עם האחיות וההורים למחנה ריכוז. הם היו המומים ומבוהלים. העמידו אותם בשורה. הם חיכו לתורם בכדי לדעת לאן שולחים אותם. בראש עמד הרופא יימח שמו וזכרו. אבא עמד מאחורי האחיות וההורים וראה במו עיניו איך בהינף אצבע שולחים אותם למוות של קדושים.
את הרגעים האלו אבא היה מתאר בקצרה אבל יכולתי לראות על הפנים שלו את הכאב והכעס. אני הכרתי אותו יותר טוב מכולם וידעתי עד כמה התמונות שעולות בראשו טריות למרות שחלפו עשרות שנים. אבא הגיע לראש התור ובהינף אצבע סימנו לו ללכת שמאלה. אבא הלך ימינה והחל לרוץ. חיילים גרמנים רדפו אחריו ולכדו אותו והחזירו אותו. הוא עמד שוב מול הרוע בהתגלמותו. ללא כל הסבר הגיוני אבא חייך וחשף את השיניים המדהימות שלו. כאשר האיש האכזרי חסר הרגשות יימח שמו הביט בו הוא לפתע שינה את דעתו ונתן הוראה שאבא הולך ימינה לעבודה.
אבא נסע ברכבת והגיע למפעל שם הוא עבד שנתיים. בגיל 17 בהתקוממות שהיתה במפעל אבא ברח והחל לרוץ אל היער. אבא רץ ריצת עמוק. לפתע החלה הפגזה ואבא נפגע מכדור שחדר לו לכתף. אבא התעלף ונפל על הרצפה. הוא התעורר לאחר מספר דקות והחליט שהוא יחיה לא משנה מה יקרה. הוא חבש את עצמו עם החולצה וביקש לחפש עזרה. אבא ראה מרחוק בקתה ובכוחות שהוא גייס בעזרת תפילות, הוא הגיע ודפק על הדלת. הדלת נפתחה. בפתח עמדו חיילים גרמנים שתויים. הם הביטו באבא. העיניים שלו ביקשו עזרה. הוא היה מופתע לראות את החיילים וזה היה נראה כמו הסוף. אחד החיילים אמר בגרמנית "בא נירה בו" אך השני שהיה שתוי ענה "חבל על הכדור בא נכה בו עם הכת של הרובה" ואז ענה לו הראשון "אם נהרוג אותו נצטרך לקבור אותו בא נורה לו לחפור בור ולאחר מכן נירה בו".
החיילים הגרמנים הורו לאבא לחפור בור, אבא היה שותת דם, חסר כוחות, הוא היה צריך לגייס הרבה מאוד כוחות בכדי לחפור בור כשהוא יודע שעומדים לירות בו. אבא ידע שאין ברירה, הוא היה איש אמונה, והוא החל לחפור בור. הוא עבד ביד אחת, הכתף שלו שתתה דם והוא הרגיש שהוא עומד להתעלף. אבא למד בילדותו בע"פ את ספר התהילים. הוא התחיל לומר פסוקים מתהילים ללא הפסקה וביקש מאבא שבשמיים עזרה. אבא רצה להקים משפחה ובכל מאודו הוא ביקש מהבורא שיציל אותו. הכל היה נראה אבוד אבל אבא לא איבד תקווה. הוא חפר וצעק את הפסוקים, הוא בכה, צעק, התחנן קרע את השמים בתפילות לאבא הרחמן שבשמיים. הגרמני הופיע לפתע ודחף את אבא לבור, אך הבור לא היה עמוק מספיק והוא הורה לאבא להמשיך לחפור.
אבא לא איבד תקווה, הוא היה גמור לגמרי, עור ועצמות, איבד כמויות אדירות של דם אבל הוא לא הפסיק, הוא חפר וצעק את הפסוקים. אבא היה בתוך הבור והחיילים התאספו ועשו מעגל סביבו. הוא הביט בהם מתוך הבור למעלה, והפסוקים לא הפסיקו לצאת מפיו. הוא המשיך ונשא את עיניו לשמיים, הוא שמע את הגרמני דורך את האקדח, הנה הכדור יוצא מהקנה וזה הסוף.
אבא צועק: שִׁיר, לַמַּעֲלוֹת, אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי. עֶזְרִי, מֵעִם יְהוָה עֹשֵׂה, שָׁמַיִם וָאָרֶץ אַל-יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ... כשאבא מסיים לצעוק את המילה "רגלך" פתאום נעצרת מכונית, יוצא ממנה קצין גרמני שהולך לכיוון הבור, מביט באבא מלמעלה ושואל את החיילים לפשר מעשיהם. הם מספרים לו שהם מתכוונים להרוג את היהודי והוא אומר להם להיכנס לבקתה ולהשאיר אותו לבד עם אבא. הקצין הגרמני מושיט יד לאבא ואבא יוצא מהבור. הקצין מסתכל בפניו של אבא. אבא לא מבין מה קורה, הוא באפיסת כוחות. לפתע הקצין אומר לאבא תקשיב! גדלתי ביחד עם שכן שהיה החבר הכי טוב שלי, הוא היה יהודי ואני זוכר לו חסד נעורים. אתה עכשיו רץ מכאן לכיוון הרכבת, אתה עולה לקרון האחרון מתכסה בשמיכה ושוכב מתחת לספסל ולא קם עד שהרכבת עוצרת בתחנה האחרונה. אבא זוכר רק את העיניים של הקצין ולא יותר מזה. אבא רץ במהירות שלא ניתן לתאר, מגיע לרכבת שוכב מתחת לספסל בקרון האחרון והרכבת הזו היתה הרכבת לחיים.
אבא ניצל אחרי תלאות וייסורי נפש כי היתה לו אמונה. הוא הכיר את אמא הם עלו לארץ רכשו את הנחלה והקימו משק ומשפחה לתפארת במדינת ישראל. זה סיפור חייו של אבא.
דנה דיברה דקות ארוכות וכל העת הדמעות לא הפסיקו לזלוג מעיניה וגם אני לא יכולתי לעצור את הדמעות שיצאו ללא כל שליטה. דנה דיברה ברגש והדברים יצאו מהלב ונכנסו ללב. זה היה סיפור מדהים, סיפור של אמונה שנותן הרבה מאוד כוחות.
דנה המשיכה לגולל את הסיפור. כאשר אמא היתה על ערש דווי היא אמרה לי מילים אחרונות שהיו צוואתה: "דנה אני יודעת שאבא אהב אותך מאוד, את היית הילדה המועדפת שלו, רק את יודעת עד כמה הנחלה היתה חשובה שלו ואני מבקשת ממך שתשמרי על הנחלה ועל המשפחה, אני סומכת עלייך". דנה בעיניים דומעות ובידיים רועדות חיבקה את האמא והבטיחה לה שהיא תעשה הכל בכדי לשמור על הנחלה והמשפחה לדורות - לאחר מספר ימים האם נפטרה.
דנה כאבה את האבדן של האמא. השמועה על הגשת התביעה הגיעה אליה והיא לא רצתה לדבר עם האחים בכדי לא לפגוע בהם. דנה לא ידעה את שידע מי שהיה בפגישה עם האמא - שהאחים רצו לנשל אותה ואת אחותה יעל מהזכויות בנחלה. דנה זכרה את אביה וזה מה שהנחה את צו מצפונה. הנחלה היתה כל חייו של אבא, היא עמוד האש שלו והיא ביקשה שהלפיד ידלוק ויעבור במשפחה מדור לדור.
"יש לי את היכולת הכספית" היא אמרה "ואני רוצה לשלם את סכום התביעה בכדי לסגור את התיק המשפטי ולהגיע להסדר בכדי שהאחים שלי ימשיכו את הנחלה". ההצעה היתה מאוד מרגשת. היא הגיעה לאחר פגישה סוערת שלא הותירה עין יבשה בחדר. סוכם כי האחים יוזמנו לפגישה בכדי לשוחח עימם על הנושא.
פגישה רביעית - איחוד המשפחה:
לפגישה הבאה הגיעו האחים, דנה ואחותה יעל. זה היה מפגש מאוד מרגש. האחים לא ידעו למה הבנות בחדר ולכן נתנו לדנה את רשות הדיבור ראשונה. דנה הביטה בנוכחים. פחד במה לא היה לה היא רגילה לדבר מול ציבור, היא מרצה מבוקשת ויכולה לדבר על ענייני רפואה בשטף מבלי שמישהו יוכל לעצור אותה. כעת היא היתה צריכה לדבר על הנחלה המשפחתית. התמונה של אביה עמדה לנגד עיניה כאשר האחים שלה נמצאים בחדר ואימה הלכה רק עכשיו לעולמה. כל הנוכחים ראו שהיה לה קשה. דנה אספה את עצמה ניגבה דמעה שזלגה מזוית העין, הברק של הדמעות הגביר עוד יותר את הלהט שהיה לה בעיניים כשהיא החלה לדבר על הנחלה. היא פתחה ואמרה: "אחים יקרים, הנחלה הוקמה על ידי אבינו האהוב. אתם יודעים עד כמה היחסים בינינו היו קרובים. אבא הותיר צוואה בע"פ כשהייתי בת 15. הוא ביקש שנשמור על הנחלה בכל מחיר ולצורך זה התכנסנו".
האחים ההמומים הביטו בה ולא הבינו לאן היא מכוונת. לאט לאט הם החלו להבין שדנה יודעת על התביעה אך לא חלמו על מה שהיא תגיד בהמשך. דנה המשיכה ואמרה: "אתם עבדתם כל השנים עם אבא ופיתחתם את הנחלה. אני שוחחתי עם יעל והחלטנו שלמרות שההורים לא הותירו צוואה אתם הזכאים לקבל את הנחלה". ברגע זה היה ניתן להרגיש את החשמל בחדר, היתה התרגשות שלא ניתנת לתיאור במילים. המבטים התמקדו בדנה והיא המשיכה: "אני יודעת על הגשת התביעה ומבינה למה לא שיתפתם אותנו. ישבתי עם עצמי והחלטתי שאנחנו שומרים על הנחלה של המשפחה לדורות כמו שאבא רצה, גייסתי את הכספים ואני מבקשת לסגור את התביעה ולבצע ביניכם את החלוקה". האחים ההמומים לא יכלו להכיל את עוצמת הדברים וההלם שהם היו בו ניכר על פניהם. הם הודו לדנה ולא ידעו את נפשם מרוב אושר. דנה לא ביקשה כבוד היא הבהירה שזו החובה שחלה עליה והיא עושה זאת מאהבה לאבא לאמא ולאחים ובכדי לשמור על הנחלה לדורות כמו שאבא ציווה.
הסיפור הותיר בי תחושה חזקה של אמונה, הבנה ברורה שבורא עולם מסדר את הדברים במחשבת בריאה מסודרת ומדויקת עד הפרטים הקטנים. יש הרבה שאלות שהן גדולות מאיתנו ואין לנו עליהן תשובה. הסיפור של משה ולאה ז"ל שהגיעו לארץ ישראל אחרי השואה שם הם איבדו את כל עולמם, אך לא את האמונה והתקווה וגידלו משפחה לתפארת, זהו הניצוץ היהודי שמצית את הלהבה בלפיד האומה. המשימה שלנו היא לזכור שאנחנו עם אחד, נשמה אחת גדולה שמאירה, עם עבר מפואר ועתיד מזהיר.
יהי מותם של הקדושים ברוך.
