בית המשפט העליון(1) דחה ערעורה של חברת בנייה ושל מנהלה על הרשעתם ועל הקנס שהוטל עליהם בגין אי מתן מגורים הולמים לעובדים זרים. העניין הובא לפתחו ב"גלגול שלישי".
בית המשפט קבע כי בנסיבות המקרה אין מקום לדיון בערעור, יחד עם זאת קבע שהגשת כתב אישום חלף הטלת קנס מנהלי סבירה בנסיבות המקרה.
תחילתו של הארוע בסוף שנת 2010 עת נערכה ביקורת מטעם רשות האוכלוסין באתר בנייה ביישוב עומר בו שוכנו 6 עובדים סינים של הנאשמת שהינה תאגיד להעסקת עו"ז בבניין. המדינה הגישה כתב אישום כנגד החברה ומנהלה. כנגד החברה עקב כך שלא סיפקה מגורים הולמים ונגד המנהל כיוון שהפר את חובתו לפקח ולמנוע את העבירה.
כתב האישום בגין הנ"ל הוגש לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב(2). בבית הדין טענו הנאשמים כי המאשימה צריכה היתה לנהוג ב"דרך המלך" היינו הטלת קנס מנהלי ולהמנע מהגשת כתב אישום פלילי.
המדינה טענה כי כתב האישום הוגש מפני שהחברה עברה כבר קודם פעמיים על הוראות החוק לעניין מגורים הולמים לעובדים זרים.
החברה הואשמה בשורה של עבירות על החוק לעניין הלנת עובדים זרים. לפי כתב האישום נמצאו ליקויים רבים: העדר הפרדה בין שטח המגורים לאתר הבנייה, העדר ריצוף, העדר מטבח וחדר אוכל, אילתורי חשמל, העדר מקלחת וכיורים, העדר חיבור למערכת ביוב והעדר סידורי כביסה וסילוק אשפה. המדינה טענה כי העובדים שוכנו בשלד בניין בו עבדו.
החברה מצידה טענה כי העובדים גרים בדירה שכורה בבאר שבע וגיבו טענתם בתצהיר של מפקח הפרוייקט ואולם משהמצהיר ששהה בחו"ל לא התייצב לעדות על תצהירו, לא התקבל התצהיר.
בית הדין התרשם כי העובדים אכן התגוררו באתר הבניה, הוא למד על כך מתמונות שצירפה המאשימה. מהתמונות עלה כי במקום הותקנו מיטות ברזל ועליהן כריות ושמיכות, שולחנות, מאולתרים, מאווררים, נמצאה טלביזיה. מכל אלה הסיק בית הדין כי לא מדובר היה במקום מנוחה אליו פנו העובדים במהלך היום אלא מקום מגורים ממש.
משנקבע כי שלד הבניין בו התגוררו העובדים אינו ראוי למגורים הטיל בית הדין האזורי על החברה קנס בסך 90,000 ₪ ועל המנהל קנס בסך 45,000 ₪. בית הדין קבע כי בהטילו את העונש התחשב בכך שלא ניתן לקבוע כי החברה הינה מפרת חוק שיטתית וכן עמדה לזכותה העובדה כי מאז 2010 לא הוצגו ראיות לגבי עבירות דומות.
על פסק דין זה הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה(3) בערעור שבו המערערים וטענו כי המאשימה צריכה היתה להטיל קנס מנהלי ולא להגיש כתב אישום פלילי. החברה ומנהלה טענו כי לא היו טעמים מיוחדים שהצדיקו הגשת כתב אישום, החברה לא הורשעה בדין בעבר למרות שהיא פעילה מאז שנת 2005. נטען כי המאשימה פעלה באופן שרירותי ובחרה באמצעי החריף ביותר שהיה בידה.
בית הדין הארצי קבע כי קביעת עבירה כמנהלית אין בה כדי לגרוע מסמכות המאשימה להגיש בשל העבירה כתב אישום כאשר הוא סבור שמוצדק לעשות כן.
בית הדין נצרך להנחיות פנימיות של משרד התמ"ת בהם נקבע כי הממונה על תביעות מוסמך להגיש כתב אישום בין היתר במקום בו "תנאי מגורים מחפירים שאינם מתאימים למגורי אדם".
בית הדין הארצי לא קיבל טענת החברה כאילו העובדים לא לנו במקום אלא בדירה בבאר שבע ולא קיבל את טענת המערערים כי לא הוכח שהעובדים שנמצאו באתר ביום לנו בו בלילה.
עניין אחר שעמד כנגד החברה היה הגעתו בזמן אמת, בעת הביקור, של מנהל התפעול של החברה לאתר וסירובו לשתף פעולה עם המפקחים. החברה גם לא הציגה כל מסמך כגון חוזה שכירות או חשבוניות אודות הדירה בבאר שבע לה טענה כי שימש למגורי העובדים.
לסיכום – בית הדין הארצי דחה את הערעור על פסיקת בית הדין האזורי . מכאן הערעור לבית המשפט העליון שגם הוא כאמור נדחה.
כללית חזרו המערערים על טענותיהם הקודמות ובנוסף עדכנו את בית המשפט העליון כי רישיונה של החברה נשלל עקב ההרשעה וטענו כי הפגיעה בפרנסתה מצדיקה את ביטול ההרשעה.
בית המשפט העליון פסק כי אין הצדקה לפתוח את הדיון "בגלגול שלישי" (אזורי, ארצי ועליון). נקבע כי טענות החברה ומנהלה הוכרעו ונומקו כדבעי בבית הדין הארצי לעבודה ועל כן דין הבקשה לדיון נוסף בעליון, להדחות. יחד עם זאת בשולי הדברים מצא בית המשפט העליון לציין כי ההליך בו נקטה המדינה, היינו הגשת כתב אישום ולא הטלת קנס מנהלי היה סביר בעיקר לנוכח העובדה כי קנסות שכאלה הוטלו בעבר על החברה בשל הפרת הוראות חוק עובדים זרים.
- רע"נ 2622/16 איתן אמי נ' מדינת ישראל רשות האוכלוסין ניתן ביום 18.7.2018.
- הע"ז 46338-01-12.
- ע"פ 55267-05-16 ניתן ב-1.2.2018.
אין באמור לעיל כדי להחליף ייעוץ משפטי.
