בני זוג רכשו מגרש בהרחבה בקיבוץ להב ועברו להתגורר בו כתושבי הרחבה, תוך שקיבלו מעמד של בעלי זכויות חכירה המועמדים לקבלה כחברי אגודה קהילתית. הזוג טוען שהאגודה החקלאית של הקיבוץ אשר פועלת כוועד קהילה ומנהלת את ענייני ההרחבה עד להקמת האגודה הקהילתית, משיתה עליהם תשלומים מוניציפליים שאין בסמכותה לגבות.
השאלה המרכזית בלב המחלוקת הינה: האם רשאית אגודה שיתופית לדרוש תשלום עבור מתן שירותים לתושבי הקיבוץ על מי שאינו חבר בה?
הרקע:
בסמוך לשנת 2007 רכשו בני זוג קרקע לצורך בניית בית בתחום ההרחבה של קיבוץ להב, אשר מנוהל על ידי האגודה החקלאית של הקיבוץ. כתנאי לרכישת המקרקעין, שהינם מקרקעי המדינה, חתמו בני הזוג על הסכם עם הקיבוץ בו הוסכם כי תוקם אגודה קהילתית בה יהיו חברים הן חברי הקיבוץ וחברי האגודה החקלאית והן משתכנים אשר ירכשו מגרשים בהרחבה. במסגרת ההסכם נקבע כי הזוג מסכים לשאת בתשלומים שונים שיוטלו עליו על ידי האגודה הקהילתית, לאחר שתוקם, או בתשלומים שישית עליהם הוועד המקומי, המהווה את הגורם המוניציפלי הפועל מכוח הסמכויות שהואצלו לו ע"י הרשות המקומית.
לאחר שבנו את ביתם והתיישבו בקיבוץ החל הקיבוץ לחייבם בתשלומים שונים ובני הזוג שילמו את הסכומים לבקשת הקיבוץ. בשנת 2015 החליטה האגודה השיתופית על שינוי החיובים הנהוגים בקיבוץ. הזוג בדק ומצא שהחיובים שהקיבוץ גובה מהם, הם חיובים בגין שירותים מוניציפליים ושירותים קהילתיים שונים, למשל: נוי, בריכת שחיה, חדר כושר, מועדון ואולם כנסים, אחזקת בית עלמין, ביטחון, צוות חירום, תאורת רחוב, תרבות וחגים, אתר אינטרנט ועלון יישוב, ספריה ביטחון וכו'. זאת בעוד, ככלל, הרשות המקומית הינה האחראית להסדרת השירותים השונים הניתנים לתושבי היישובים שבשטחה, באמצעות הוועד המקומי שפועל מטעמה בכל יישוב, אשר בסמכותו לגבות תשלומים שונים מהתושבים עבור שירותים אלו.
על כן, לטענת הזוג, קיבוץ להב אינו מוסמך לפעול בתחום הרשות המקומית במקום הוועד המקומי ותוך השגת גבולות, ולגבות תשלומים עבור שירותים שהיא מעניקה.
עוד טוענים בני הזוג, כי לאור העובדה שהם אינם חברי הקיבוץ, החיובים בגין השירותים השונים שהקיבוץ מעניק לחבריו הינם חיובים כפויים המהווים מס, ועומדים בניגוד לחוק יסוד משק המדינה. הזוג טוען כי הקיבוץ אינו רשאי להסתמך על ההסכמה החוזית בה הזוג הסכים לשלם עבור שירותים שונים, שכן הקיבוץ אינה רשאי להתנות רכישת מקרקעי המדינה בהסכמת המבקשים להסמיך אותה לפעול בתחומים שהמחוקק לא העניק לה סמכות בהם. הזוג טוען כי בית המשפט העליון הכיר בביטול חובת ההתאגדות באגודה שיתופית כתנאי לרכישת מקרקעי ישראל ולא הציב כל תנאי המחייב מי שבחר לא להתאגד לצרוך שירותים מהאגודה השיתופית. לטענתם, לא ניתן במסגרת חופש החוזים להסכים בניגוד לחוק יסוד, שהרי שההסכמה צריכה להיות מרצון חופשי, ללא כפייה/ לחץ ובוודאי שלא כתנאי לרכישת מקרקעי ישראל. לאור זאת, הזוג המשיך לשלם אך ורק עבור חלק מהשירותים שרכש מהקיבוץ בהסכמה במסגרת ההסכם שחתם, כאשר שירותים אלו כוללים: חדר אוכל, חשמל, מים היטל ביוב ודואר.
בנוסף, הזוג טוען כי פנה לקיבוץ במטרה לברר מדוע לא הוקמה אגודה קהילתית כפי שנקבע בהסכם. לטענת הזוג, העובדה שהאגודה הקהילתית לא הוקמה על אף שחלפו 9 שנים מיום חתימת ההסכם, מעידה כי הסעיפים בהסכם אודות הכוונה להקים אותה הם למראית עין בלבד, כדי שהאגודה השיתופית של הקיבוץ תמשיך לנהל את היישוב ותהיה רשאית לחייב גם את מי שאינו חבר בה. בנוסף, ההימנעות מהקמת אגודה קהילתית מהווה הפרה יסודית של ההסכם.
מנגד, טוען הקיבוץ כי כאשר בני הזוג ביקשו להצטרף לקהילה בקיבוץ להב הם הצהירו כי הם מעוניינים בעסקה משולבת של בית וחיי קהילה בקיבוץ, ולאחר שהבינו היטב כי שירותי הקהילה כרוכים בתשלום, חתמו על הסכם הצטרפות והתקבלו כתושבים. במסגרת ההסכם התחייבו לשאת בתשלומים שיוטלו עליהם בגין שירותי קהילה מצד הקיבוץ או הוועד המקומי, והובהר להם, כי עד להקמת האגודה הקהילתית הם יהיו מחויבים בתשלומים כלפי הקיבוץ. אין לקיבוץ דרך ממשית למנוע מתושב ליהנות מאותם שירותים קהילתיים ובני הזוג נוהגים כרוכבים חופשיים כשהם מסרבים לשלם בגינם.
עוד טוען הקיבוץ, כי תשלום מכוח הסכם אינו מהווה מס כמשמעו בהגדרות הדין כאשר הדרישה היא סבירה והוגנת ועולה בקנה עם מטרתם ההסכם- הבטחת חיי קהילה ביישוב.
באשר לאי הקמת האגודה הבהיר הקיבוץ, כי בשנת 2012 במסגרת אסיפת הקיבוץ התקיים דיון בהשתתפות מלאה של תושבי ההרחבה, והוחלט שעל מנת לחסוך בעלויות ימשיך הקיבוץ לספק את שירותי הקהילה לכלל התושבים, על ידי הקמת ועד קהילה, במקום להקים אגודה קהילתית.
לטענת הקיבוץ, בעת שהזוג הפסיק לשלם את התשלומים, הוא הפר את חובת תום הלב בקיום חוזה.
דיון והכרעה:
בפתח דבריו, קבע בית המשפט כי במקרה דנן התקיימה אסיפה של הקיבוץ יחד עם המשתתפים, בה הוחלט לנהל את ענייני הקיבוץ וההרחבה באמצעות "וועד קהילה", במקום אגודה קהילתית, ויהיה מוסמך לקבל החלטות בקשר לניהול ענייני היישוב. עוד ציין בית המשפט, כי ההלכה קובעת שלא ניתן לחייב בחברות באגודה קהילתית, לכן אין מניעה שחברי הקיבוץ ומשתכנים בהרחבה יחליטו לנהל את ענייניהם בצורה שונה, כל עוד אין בדבר כדי לפגוע בזכויות הצדדים על פי ההסכם. על כן, אין באי הקמת האגודה הקהילתית, כמו גם באי הצטרפות לאגודה הקהילתית לו הייתה מוקמת, משום הפרה של ההסכם בין הקיבוץ למשתכנים.
הרשות המקומית והוועד המקומי (אשר סמכויותיו מוקנות לו מכוח האצלתם ע"י הרשות המקומית), הם הגופים היחידים הרשאים לגבות ארנונה ולספק שירותים מוניציפליים בסיסיים. בהלכת שריד קבע בית המשפט העליון כי אגודה קהילתית אינה מוסמכת לגבות תשלום לצורך מתן שירותים מוניציפליים בסיסיים לחברי היישוב אותם מי שאמור לספר הינו הוועד המקומי, אולם מצד שני אין מניעה שוועד הקהילה יספק לתושבים שירותים משלימים לשירותים המוניציפליים שעליהם אמון הוועד המקומי, ויגבה תשלום עבורם, ואין מדובר במס, אלא בתשלום על פי חיוב חוזה. בנוסף, נקבע כי גם מי שאינו חבר באגודה השיתופית חייב בתשלום התשלומים שנקבעו למימון שירותים קהילתיים.
במקרה דנן בית המשפט מצא כי החיוב הכספי אינו נובע ואינו תלוי בחברות בקיבוץ או באגודה הקהילתית, ואין הוא נגבה עבור שירותים מוניציפליים, אלא מהווה תמורה אותה משלמים התושבים עבור שירותים קהילתיים המסופקים להם, המשלימים את השירותים המוניציפליים הבסיסים, בהתאם להתחייבות חוזית. בני הזוג כמו יתר תושבי ההרחבה, מחויבים בתשלום לוועד הקהילה עבור השירותים הנוספים שהוא מספק, מכח ההסכם עליו הם חתומים.
מכל האמור, ונוכח ההלכה שנקבעה בפסק דין שריד, בית המשפט דחה את התביעה, תוך שקבע כי בני הזוג לא רק הפרו את ההסכם, אלא התנהלו בצורה חסרת תום לב, שכן כאשר רכשו את המגרש ידעו מה אופי היישוב בוא הם מתכוונים להתגורר ועל כוונת היישוב לקיים חיי קהילה ייחודים כפי שהוגדר בהסכם.
בשלהי הדברים, ציין בית המשפט כי לא ניתן לחיות את חיי הקהילה כפי שהוגדרו במסגרת ההתקשרות בין הזוג לקיבוץ ולספק את השירותים הרצויים לחברי היישוב כאשר כל תושב יפעל על דעת עצמו ויחליט עבור איזה שירותים הוא מעוניין לשלם, ואיזה שירותים מיותרים בעיניו.
סיכום:
מכל האמור, דחה בית המשפט את תביעת בני הזוג, תוך שקבע כי בהתאם להלכת שריד, רשאי "וועד קהילה" שמונה ע"י הקיבוץ והמשתכנים לגבות מהמשתכנים תשלומים שונים המהווים שירותים משלימים לשירותים המוניציפליים הבסיסיים אותם מספקת הרשות המקומית, וזאת מכוח הסכם עליו חתומים המשתכנים.
בני הזוג חויבו בתשלום הוצאות הקיבוץ בסך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ.
ה"פ (ב"ש) 47935-02-17, סהר יהב נ' קיבוץ להב אגודה שיתופית חקלאית, פס״ד מיום 14/01/2019
