מלחמות הירושה מקורן ברוב המקרים ברגשות "קנאה" המקננים בנפשם של הילדים עוד מילדות. בכדי ליצור מחלוקת במשפחה צריך "מתלה" שיבעיר אש בשדה קוצים והדיון על הירושה הוא "זרז" מצויין בכדי להביא לפרץ רגשות כשההשלכות הן לדורי דורות.
עוד משחר בריאת העולם, בסיפור על אדם וחווה, אנו מוצאים כי הקנאה בין הילדים "קין והבל" הביאה לתוצאה טראגית. במשפחות רבות "המוות" בסיפור על קין והבל מסמל את המחלוקת שפורצת כתוצאה מקנאה כשכל המציאות נשברת לרסיסים ולבסוף לא נותר דבר, ממשפחה שלפני רגע היתה מאוחדת.
האם יכול להיות שהחיים מתהפכים ברגע אחד בגלל כסף?
שלמה המלך החכם באדם כתב בקהלת (פרק ד'): "וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת-כָּל-עָמָל, וְאֵת כָּל-כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה--כִּי הִיא קִנְאַת-אִישׁ, מֵרֵעֵהוּ; גַּם-זֶה הֶבֶל, וּרְעוּת רוּחַ. ה הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת-יָדָיו, וְאֹכֵל אֶת-בְּשָׂרוֹ. ו טוֹב, מְלֹא כַף נָחַת--מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל, וּרְעוּת רוּחַ. ז וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה הֶבֶל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. ח יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי גַּם בֵּן וָאָח אֵין-לוֹ, וְאֵין קֵץ לְכָל-עֲמָלוֹ--גַּם-עיניו (עֵינוֹ), לֹא-תִשְׂבַּע עֹשֶׁר; וּלְמִי אֲנִי עָמֵל, וּמְחַסֵּר אֶת-נַפְשִׁי מִטּוֹבָה--גַּם-זֶה הֶבֶל וְעִנְיַן רָע, הוּא"
"קנאה" הורסת כל חלקה טובה! "מה שהיה הוא שיהיה", האדם נברא עם יצר שלא ניתן לסיפוק לאגור כסף, נכסים וכבוד וגם כאשר מדובר במשפחה ואולי בגלל שמדובר באחים שגדלו בבית אחד ושמרו בליבם רגעי קנאה החל מהיציאה מבטן אימם - הקנאה היא הרגש החזק ביותר שאיתו צריך להתמודד במפגש המשפחתי בין הורים וילדים ובין יורשים אחרי ההורים.
בעת הדיון על הצוואה או כאשר מבקשים לבחון אפשרות שאחד הילדים יבנה בית בנחלה או בעת חלוקת העיזבון לאחר ההורים - נוכל להבחין בקרעים עמוקים שנוצרים מזרעי פורענות שנזרעו עוד מילדות מבלי שמי מבני המשפחה שם לב אליהם והם אלו שגורמים לפירוק של משפחות רבות.
בפרשת "תולדות" אנו פוגשים את המקרה השני שבו קנאה הביאה לסכסוך על "הבכורה" בין אחים. יעקב אומר לעשיו "מכרה כיום את בכרתך לי" וכאשר עשו מגלה כי יצחק (האבא) בירך את יעקב נכתב: "כִּשְׁמֹ֤עַ עֵשָׂו֙ אֶת-דִּבְרֵ֣י אָבִ֔יו וַיִּצְעַ֣ק צְעָקָ֔ה גְּדֹלָ֥ה וּמָרָ֖ה עַד-מְאֹ֑ד וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֔יו בָּֽרֲכֵ֥נִי גַם-אָ֖נִי אָבִֽי, וַיֹּ֕אמֶר בָּ֥א אָחִ֖יךָ בְּמִרְמָ֑ה וַיִּקַּ֖ח בִּרְכָתֶֽךָ, וַיֹּ֡אמֶר הֲכִי֩ קָרָ֨א שְׁמ֜וֹ יַֽעֲקֹ֗ב וַֽיַּעְקְבֵ֨נִי֙ זֶ֣ה פַֽעֲמַ֔יִם אֶת-בְּֽכֹרָתִ֣י לָקָ֔ח וְהִנֵּ֥ה עַתָּ֖ה לָקַ֣ח בִּרְכָתִ֑י וַיֹּאמַ֕ר הֲלֹֽא-אָצַ֥לְתָּ לִּ֖י בְּרָכָֽה"
כאשר עשו מגלה שיעקב קיבל את הברכות מיצחק, הוא מיד נזכר שעוד בלידה יעקב אחז בעקבו ו"עקב" אותו ביציאה. אנו לומדים מכאן תובנה עמוקה וחשובה ביותר עבור הורים שמבקשים לערוך דיון על הצוואה או על בניה בנחלה ופיצול מגרשים או בעת חלוקת עיזבון - הילדים זוכרים עד סוף ימיהם כל רגע של קנאה שהם חוו עוד משחר ילדותם - רגשות אלו מלווים אותם כל החיים, הם לרוב מוסווים כי הילד מתבייש בהם, אך הם מתפרצים בעת הדיון על החלוקה של ה"העוגה המשפחתית" ושם מוסרות כל הכפפות כלפי הורים ואחים והתוצאות שוברות את הלב.
הרי ידוע לכל, כי מחלוקות בין יורשים על עיזבון ההורים קיימות בכל מגזר כי "יצר לב האדם רע מנעוריו" ו"אוהב כסף לא ישבע כסף" (אעיר הערה חשובה לאור תגובות שאני מקבל - כי יש משפחות שבהן הכל עובר על מי מנוחות ואף נמצא אחים שמוותרים על חלקם וסיפורים סוחטי דמעות על אהבה וחמלה אך אנו עוסקים בחלק הפחות זוהר (בלשון המעטה) של הסיפור המשפחתי, שהוא לצערי מנת חלקם של משפחות רבות והמסרים שאני מבקש להעביר חייבים להיות אותנטיים, מתוך מקרים מהחיים שמתוארים בסיפורים שאני חווה כל יום).
לאור כך שבעולם הנחלות הורים מאפשרים לילדים לקבל "נתח" מהירושה עוד בחייהם ובמקרים רבים לא ניתן לאפשר לכל הילדים להנות מאותו נתח בחיי ההורים, אנו חווים מלחמות עקובות מדם בחיי ההורים וזהו המקום שבו אנו חייבים לעשות שינוי מחשבתי בכדי לשנות את המציאות.
"עידן הנחלה המהוונת" הביא עימו את האפשרות לבנות בית שלישי ואף בעתיד רביעי וחמישי ולפצל מגרשים. מצב זה מביא ל"חיכוך" בין ילדים, כלות וחתנים והורים שמתגוררים בסמוך ויוצר בעיות חדשות וקשות הרבה יותר מאלו שחוו הורים בעבר בדיון על הנחלה.
בעבר, כלל לא התקיים דיון על העברה בין דורית. במשפחות רבות היה ילד שסומן כ"בן הממשיך", הוא התגורר בנחלה ועבד עם ההורים שנים רבות, כאשר האחים כלל לא רצו לחיות במושב ולעסוק בחקלאות ולא חלקו על הרצון של ההורים להעביר את הנחלה לילד "המסומן", שאף לא פיצה אותם כספית ורק היה שם, עבד בחקלאות וטיפל בהורים ולעיתים אפילו את המטלה הזו הוא מילא.
"שיטת ארבעת השלבים"
המציאות של הנחלות כיום היא הרבה יותר מורכבת מכל מבחינה. על כן אנו פועלים בשיטת "ארבעת השלבים": משפטי, מיסוי, כלכלי ותכנוני, לניתוח מקרים בהליכי גישור, עריכת צוואות, חלוקת עיזבון, בניה ופיצול ועסקאות מכר ורכישה של נחלות. כיום, כל מקרה של עריכת צוואה שנראה על פניו הכי "בנאלי" הופך "לאירוע" מורכב שדורש בחינה מעמיקה של כל "ארבעת השלבים" על מנת לוודא שהוראות שהורים כותבים בצוואה, ניתנות למימוש בקרקע המציאות וכן לדאוג לכך שעובדות שנקבעו עוד בחיי ההורים, כמו בנייה של ילד בנחלה והתחייבות לפיצול מגרש, יקבלו ביטוי בצוואה על מנת לאפשר פיצוי בין היורשים ואיזון כלכלי.
המקרים שאני מביא בעדכונים המקצועיים הם כמובן "קצה הקרחון" אך המטרה היא להבהיר היטב, כי כל המסגרת המשפטית, מיסויית, כלכלית ותכנונית המיוחסת לעולם הנחלות, השתנתה ללא היכר ולכן ההתייחסות לכל אחד מהמרכיבים בניתוח של "ארבעת השלבים" הוא שונה לגמרי מזה שהיה עד 10.4.2018 שהוא המועד שבו החל עידן הנחלה המהוונת לפעול ברמ"י.
מריבוי המחלוקות המשפחתיות בהליכי בנייה, פיצול וחלוקת עיזבון והליכי גישור שמגיעים מבתי משפט לענייני משפחה, אני מוצא כי מוטיב "הכסף והקנאה" ביחד עם עליית ערך הנחלות, הוא זה שגורם לתסבוכת ומקשה על הפתרון. אם נערבב "כסף וקנאה" ביחד עם "ילדים כלות וחתנים" יצא לנו "מרק צפרדעים" שלעיתים רק נס יוכל לפתור. המצבים המורכבים שנכפים על ההורים "הר כגיגית", מביאים לכך שאני שומע בהרבה מקרים מההורים: "למה הייתי צריך את כל זה עדיף כבר למכור את הנחלה" או "חבל שהסכמנו שיבנו בנחלה היינו צריכים לערוך צוואה ולתת להם להתמודד אחרינו".
הורים חווים עצב ותסכול במקרה הטוב ובמקרי הקיצון מצאתי הורים שהדיון על הנחלה המשפחתית גרם להם למחלות קשות ולמוות בטרם עת!
המטרה היא להבין שאנו חיים בעולם חדש ושונה ובהתאם לכך אנו חייבים להתמודד עם כלים שלא הכרנו עד היום, בכדי להביא לכך, שהמשפחה והנחלה יישמרו לדורות. זה המסר הכי חשוב שאני מבקש להטמיע במשפחות, בהורים וילדים כאחד.
וכמו תמיד רק "סיפור מהחיים" יכול להמחיש את המציאות המתוארת בצורה החזקה ביותר, כי כבר אמרו חז"ל "גדול שימושה מלימודה" - ואין כמו ניסיון החיים בכדי לשנות אורחות חיים.
"משפט הבכורה"
הסיפור שלנו מתחיל עם רונית ושלמה, שני אחים שגדלו בנחלה במושב. ההורים הגיעו לארץ לאחר קום המדינה והקימו נחלה חקלאית לתפארת. שלמה האח הצעיר גדל כל ימיו בנחלה, כשהריח של גללי הפרות ליווה אותו עוד משחר ילדותו. בגיל צעיר התגלה אצל שלמה כשרון מיוחד לנגינה בפסנתר וההורים השקיעו בו כספים ומשאבים רבים בכדי שילמד ויתפתח בתחום הנגינה. בגיל שלוש עשרה שלמה נהייה לעילוי של ממש בתחום הנגינה ונהג לנסוע בעולם ולנגן מול אלפי אנשים שהרעיפו עליו הערצה. שלמה נהג לעבוד עם אבא ברפת בחופשות ועם חלוף השנים וככל שבגר, שלמה מצא נחמה בעבודה ברפת בין הנסיעות לקונצרטים.
רונית הבכורה היא ד"ר למתמטיקה מתגוררת בעיר, נשואה עם שלושה ילדים.
פגשתי את שלמה ורונית במצב שבו אין ביניהם כלל תקשורת, כל אחד יושב בקצה המרוחק של השולחן בחדר הישיבות. ההורים הלכו לעולמם והותירו אחריהם את הנחלה וביחד איתה סיפור על "משפט הבכורה".
כאשר פגשתי אותם לראשונה ושמעתי את סיפור הרקע כפי שתיארתי, תהיתי איך שניים כאלו מוכשרים הגיעו למצב שאין ביניהם כל קשר. הבעות הפנים והמתח שהיה בחדר במפגש הראשון היו העדות החזקה ביותר לכך ש"אין תוכו כברו" - כלומר - מה שנראה מבחוץ כסיפור נהדר ונפלא, שני ילדים שגדלו במשפחה "מלח הארץ" מוכשרים כל אחד בתחומו - כאשר נכנסים פנימה מוצאים "נחשים ועקרבים" שמקורם ב"קנאה".
שלמה בן שישים וחמש, גבר נאה, תמיר עם עיניים בצבע כחול עמוק, שיער לבן מלא, לבוש כיאה לנגן פסנתר אירופאי, חנוט בעניבה, פניו חתומות ללא כל תזוזה בשרירי הפנים, מדבר בקול חלש אך ברהיטות. רונית בת שישים ושמונה, קטנת קומה עם שיער מאפיר לא מטופחת, פניה חרושות קמטים, נראה שאיפור לא עלה עליהן מעולם, לבושה בשמלה שלא בצו האופנה, גם היא עם פנים חתומות ומבט מופנה לרצפה, לא יוצרת קשר עין ומדברת בשקט אך ברהיטות, קולה רועד מעט וניתן לחוש כי היא מרוגשת מאוד מהמפגש.
התיק של שלמה ורונית הגיע אלי מבית משפט לענייני משפחה במטרה לערוך גישור בין האחים. התיק התנהל במשך שנתיים והליך ההוכחות (חקירות העדים) החל לפני כחודשיים. בדיון האחרון רונית ירדה מדוכן העדים מותשת ובוכה לאחר שעו"ד של שלמה תקף אותה ללא רחם. השופטת הציעה כי הצדדים ינסו ללכת להליך גישור בטרם יימשך הליך ההוכחות ושני הצדדים הסכימו וכך פגשתי אותם שבורים וחסרי רוח חיים.
ניהלתי שלוש פגישות גישור, אחת משותפת לשני האחים ממנה לא הפקתי הרבה תועלת כי שניהם היו סגורים ומסוגרים, אך בפגישות הפרטניות נפרסה בפני כל הדרמה שהתחוללה מאחורי הקלעים של המשפחה שהחלה כאשר שלמה ורונית היו ילדים, שגדלו במושב בבית עם גג אדום וארובה כשהכל לכאורה נראה נהדר ונפלא.
זה קרה בשעה השנייה לפגישה שערכתי עם רונית, אחרי שהיא סיפרה לי על משפחתה וילדיה, היא נכנסה פנימה לתוך מערכת היחסים שהיתה לה עם שלמה מאז ילדותם ולקשר עם ההורים ופתאום שתיקה, השפתיים של רונית החלו לרעוד וראיתי את הדמעות זולגות על הלחיים, היא החזיקה חזק במשך זמן רב, אך הזיכרון של החקירה על דוכן העדים גרם לה להתפרק והיא לא יכלה להפסיק, בכי חרישי ופרץ של דמעות ללא הפסקה היו העדים החזקים ביותר לכל מה שהתרחש בנפשה של הילדה השברירית, שהפכה לאשה בוגרת, אך נפשה עדיין אחוזה ברגשות של קנאה באחיה הצעיר והמוכשר וכעס על ההורים שהלכו אחריו והותירו אותה לגדול לבד.
אחרי רגעים ארוכים של בכי רונית נרגעה וסיפרה לי את הסיפור.
"שלמה היה ילד קטן כאשר גילו את הכישרון שלו למוזיקה. ההבדל בינינו הוא שלוש שנים. אני שמחתי מאוד בשביל ההורים שקיבלו ב"מתנה" ילד כמו שלמה. מהר מאוד רדפו אחרי שלמה מורים לפסנתר ורצו לגלות את הכישרון שטמון בו. אני הלכתי עם שלמה והייתי שם כמו שמצופה מאחות גדולה. ההורים עבדו ואני לקחתי את התפקיד של הבוגר האחראי וליוויתי אותו ברגעים הנפלאים וגם בירידות ותמכתי בו.
עם השנים הבנו שלשלמה יש כשרון מיוחד והוא החל לנסוע לחו"ל לנגן בקונצרטים בינלאומיים. הוא היה בן 12 כאשר הזמינו אותו לנגן פעם ראשונה בחו"ל. מאז אותה נסיעה גילו את הכישרון שלו והזמינו אותו לנגן בכל העולם. אני לא יכולתי לנסוע איתו ואבא עבד בחקלאות ולכן אמא היתה זו שנסעה עם שלמה והותירה אותי בתפקיד האמא המחליפה. בהתחלה זה היה נחמד, הייתי עם אבא בבית ודאגתי לאוכל, ניקיון ובישולים, וחלקתי את הזמן בין הלימודים לעבודות הבית. ככל שחלף הזמן התחלתי להרגיש בחסרון של אמא. הם נסעו לעיתים קרובות ובכל פעם ההיעדרות היתה לשבוע ולעיתים יותר. הייתי לבד והרגשתי שאין לי עם מי לדבר. אבא לא היה איש שיחה ומצאתי את עצמי מנהלת יומן ופורקת את כל התסכול בלילות מול היומן שספג הרבה דמעות ועצב.
ביקשתי מאמא להעדר פחות אך היא הבהירה לי שצריך להשקיע בשלמה ושהיא תהיה שם בשבילו היכן שצריך. "את בוגרת מספיק בכדי להיות בבית ולעזור ואני סומכת עלייך שתעשי זאת בשביל שאוכל להיות עם שלמה". כך אמא היתה אומרת, הסבירה רונית כשדמעות לא מפסיקות לזלוג מעיניה לכל אורך השיחה.
"הייתי חסרת אונים", רונית המשיכה, "הגעתי כבר לגיל 18 וכבר עמדתי להתגייס לצבא כאשר רגשות עזים של שנאה כלפי אחי וכעס על אימי מקננים בי תקופה ארוכה. היומן שלי סבל את הכל, מילים יכולות להרוג ואני הרגתי את כולם במילים שכתבתי ביומן וכך במשך שנים תכננתי את הנקמה שלי בשלמה שהרס לי את כל הילדות ורק חיכיתי לרגע שבו אוכל לגרום לו לסבל ועצב כפי שהוא גרם לי בשנים הכי יפות של החיים, בהם חייתי בחושך מוחלט ורק תכננתי את הנקמה".
הידיים של רונית רעדו, כל הגוף שלה היה אחוז תזזית וניתן היה לחוש איך הקנאה גרמה לכל העצמות שלה להירקב מבפנים. הלב שלה נסגר וחומות על חומות אטמו כל שביב של אור מסביב ללב של ילדה שרק רצתה חום וחיבוק מאמא שלא היתה שם בשבילה ברגעים הכי חשובים בחיים.
רונית המשיכה, "הלכתי לצבא ואמא לא היתה שם, אבא ליווה אותי באותו בוקר לאוטובוס שלקח אותנו לבקו"ם, הוא חיבק אותי ואני הרגשתי שכל העולם שלי עומד להתפרק, רק רציתי לעלות כבר לאוטובוס שייקח אותי מכאן רחוק ככל אפשר, שלא אראה אותם ובייחוד את האח שלקח ממני את אמא גם ברגע הגיוס, כשהייתי צריכה אותה לידי אך היא לא היתה שם.
עליתי לאוטובוס וישבתי ליד החלון, ראיתי את אבא מנופף לי לשלום ולא מצאתי את הכוחות להרים את היד, רק את הדמעות אני זוכרת, ששטפו אותי כשהראש שלי דבוק לחלון וטיפות הגשם שמתערבבות עם הדמעות שלא מפסיקות ושם זה נגמר. בנסיעה הזו קיבלתי את ההחלטה הדרמטית ביותר בחיי, לבית הזה אני לא חוזרת".
רונית מרימה את העיניים והלב שלי מתמלא חמלה, בעודה מדברת אני מדמיין את האוטובוס ואת הרגעים שהיא חווה ונכנס לתוך הסיפור כאילו אנחנו שם ממש עכשיו. רונית בת 68, היא מדברת איתי עם דרמה אמיתית שקרתה לפני חמישים שנה, אך הנפש שלה חווה את הרגע הזה כאילו הוא כאן ועכשיו והיא נראית תשושה ושבורה מחוויה שלא עזבה אותה לעולם.
רונית ממשיכה בסיפור. "את הצבא עברתי לבד, ביקשתי לשרת בבסיס סגור ורחוק והציבו אותי למזלי ליד אילת. בחופשות הייתי הולכת לחברות, יורדת איתן לאילת וממעטת להגיע הביתה. למדתי להסתדר לבד ועם הזמן אפילו נהניתי בצבא. כשאמא היתה מתקשרת הייתי ממציאה תירוצים מדוע אני לא מגיעה הביתה וגם כאשר הייתי מגיעה מיעטתי לפגוש אותה ורק חיכיתי ליום ראשון בכדי לברוח בחזרה לבסיס".
"השתחררתי מהצבא ושכרתי דירה בתל אביב. עבדתי במלצרות והלכתי ללמוד באוניברסיטה, קיבלתי מלגה ששילמה חלק גדול מהלימודים ומצאתי מקום חדש שגרם לי לראות צד אחר בהיר ונפלא של החיים. בגיל 30 התחתנתי בחתונה צנועה בלי שאף אחד מהמשפחה השתתף. רכשנו דירה ונולדו לנו שלושה ילדים. אני מרצה עד היום למתמטיקה באוניברסיטה ובעלי ד"ר ומרצה בחוג למחשבים. במשך השנים לא הגעתי לאירועים משפחתיים וניתקתי את עצמי לגמרי מההורים ומשלמה. למרות החיים החדשים שלי, בתוך הנפש פנימה סחבתי את השנאה לאחי ורק חיכיתי לנפילה שלו שלא אחרה לבוא".
"שלמה לא התגייס לצבא בגלל בעיות אסטמה והמשיך לטייל בעולם. כאשר הוא התבגר אמא הפסיקה לנסוע איתו לחו"ל בקביעות, אך היא היתה נוסעת כאשר היו אירועים מיוחדים. ההורים התבגרו ובגיל 60 אבא נפטר. לא הלכתי להלוויה, האמת שכלל לא ידעתי שהוא נפטר וזה התגלה לי לאחר כחודש מפטירתו מבחורה מהמושב שפגשתי בהצגה בתל אביב. האמת שכשהיא סיפרה לי לא הרגשתי דבר שקורה לי בפנים. היא פנתה אלי ואמרה שהיא משתתפת בצערי על מות האבא ואני לא מצמצתי כשהיא אמרה לי את המשפט הזה, רק הבטתי בה במבט קר וחיבקתי אותה ואמרתי לה "תודה" והלכתי. בעלי לא היה לידי באותן רגעים בהם פגשתי אותה, התיישבתי לידו וראינו ביחד את ההצגה וכאילו כלום לא קרה.
באותו לילה היה לי קשה להירדם, הרבה מחשבות חלפו בראשי, נזכרתי איך הייתי שם בשביל אבא כמו אישה שניה כשאמא היתה בחו"ל. כעסתי והלב פעם, לא יכולתי להירדם, הדמעות זלגו לתוך הכרית ורק כדור שינה עזר לי לעבור את אותו הלילה. לא חשבתי על זה יותר, לא דיברתי עם אמא ולא עם שלמה ופשוט החיים המשיכו, סגרתי את הרגע הזה עמוק בפנים ולא העזתי לפתוח".
"יום אחד כאשר שלמה היה בן 52 הוא הופיע על דלת ביתי בתל אביב. זה היה ערב של קיץ כאשר בחוץ האוויר לח ובקושי ניתן לנשום בלי להתחבר למזגן. פתחתי את הדלת ושלמה עמד שם מביט בי, כאשר אגלי זיעה על מצחו, שיערו פרוע, הבגדים שבדרך כלל היו מסודרים כמו חייל רוסי, נראו מרושלים, הכפתורים בחולצה פתוחים ועל פניו של שלמה חיוך לא ברור. ברגע הראשון רציתי לסגור את הדלת, אך משהו עצר אותי, אולי החיוך בזווית הפה של שלמה שלא היה ברור, אולי העובדה שלא ראיתי אותו במשך שנים ואולי משהו שהיה חזק ממני.
שלמה שאל "אפשר להיכנס" ואני השבתי בלי לחשוב "בשמחה". הייתי לבד בבית, ישבנו בסלון ולאחר שהכנתי קפה הבטתי בשלמה שישב מולי, אחרי שנים של ראיתי ולא שמעתי ממנו והבחנתי שמשהו בעיניים שלו היה שונה, הרגשתי שהוא צריך משהו, אולי הוא במצוקה ונתתי לעצמי להשתחרר למרות שרגשות השנאה גאו בי בכל רגע שהוא היה שם, בכדי להבין מה שלמה רוצה".
"רונית, לא התראינו כל כך הרבה זמן, אנחנו רק שני אחים ואני מרגיש שאת חסרה לי".
"שלמה ישב מולי ובאמת חשב לומר לי את המילים האלה בנונשלאנטיות כזו כאילו הכל רגיל. הרגשתי פרצי שנאה שגואים בי ולא יכולתי להשיב מרוב כעס והוא המשיך".
"אחרי שאבא נפטר הבנו שהוא הותיר אחריו צוואה, הוא כתב שהוא מבקש שהנחלה תעבור על שמי ואמא הסכימה לבקשה שלו. הלכנו לעו"ד שהחתים אותנו על הסכם שבו היא מאשרת לרשום את הנחלה על שמי ומאז אני גר עם אמא בבית לבד. אמא מאוד מתגעגעת אלייך וביקשה שאבוא אלייך כי את לא עונה לטלפונים שלה ואבקש ממך להגיע לביקור".
ברגע הזה נותרתי עם פנים חתומות ועדיין לא עניתי ושלמה המשיך. "אמא חולה, הרופאים נותנים לה מספר חודשים".
"באותו רגע ששלמה בישר לי את הבשורה שאמורה להיות מכה קשה לילד שמבין שההורה שלו עומד ללכת לעולמו, לא הרגשתי כלום, בדיוק כמו שקרה עם אבא, רק הסתכלתי על שלמה וחשבתי לעצמי "לאן השיחה הזו מובילה?".
"שלמה" עניתי, "אני לא מתכוונת להגיע לאמא הביתה, אני לא רוצה כל קשר אתכם, יש לי חיים חדשים, המשפחה שלי לא מכירה אתכם ואני מרגישה שמאז שניתקתי אתכם מהחיים שלי ומהלב אני מאושרת, מצטערת אבל מאוחר מידי".
"שלמה לא יכול היה לעצור את הדמעות, הוא שמע את הדברים שהיה לי לומר וכנראה שאמרתי אותם בתקיפות והוא פשוט נשבר לי מול העיניים".
"אני לא יכול לשאת את זה לבד" שלמה סינן בין הדמעות. "אחרי שאבא נפטר החיים הפכו להיות סיוט מתמשך, אמא סגורה בבית ולא מוכנה לצאת, המשק הפך לאיי חורבות, מכרנו את הכל, אני ממעט לנסוע לקונצרטים ומרגיש שהכל מתפרק, כל מה שההורים בנו במו ידיהם כאילו לא היה, אני לא יכול יותר, אני מבקש ממך עזרה".
רונית מדברת בשטף ומספרת את הסיפור במשך זמן רב. ברגע שהיא החלה לספר על המפגש עם שלמה בביתה, אני מבחין שהיא מתעוררת ומבט של קשיחות שלא ראיתי עד עכשיו ניבט מעיניה. "שלמה היא שבור וזה היה הרגע שלו חיכיתי שנים רבות, הנפילה של שלמה".
רונית ממשיכה. "הוצאתי נייר ועט והתחלתי לכתוב. "מה את כותבת שם" שלמה שאל
"ואני המשכתי לכתוב ולא השבתי במשך דקות ארוכות. כאשר סיימתי לכתוב הפניתי את הדף לשלמה וביקשתי שיקרא בקול".
והוא קרא. "אני הח"מ שלמה כהן, מתחייב בזאת כלפי רונית כץ, כי מחצית מהזכויות בנחלה שייכות לרונית כץ ואני מתחייב כי אחרי מותה של אמא אמכור את הנחלה ואתן לרונית מחצית מהתמורה. אני חותם על התחייבות זו מרצוני הטוב ומבהיר כי אני רוצה שרונית תקבל מחצית מהנחלה המשפחתית שאבא הוריש לי בצוואה".
"שלמה הרים את העיניים שהיו מלאות בדמעות והמבט שלו הסביר את הכל, הוא לא האמין שאני יעשה לו את זה, אבל זה קרה לו ברגע שהוא לא ציפה"
"מה זה רונית, מה זה קשור עכשיו כשאני מבקש ממך לבוא לאמא לפני שהיא הולכת לעולמה?" ואני הבטתי בו במבט קר והשבתי. "שלמה, אתה רוצה שאני אהיה שם בשבילך עכשיו ואבוא לאמא, אז תראה לי שאמא יותר חשובה לך מהנחלה ותחתום".
שלמה היה בהלם, הוא הלך למרפסת ועשן סיגריה וחזר לאחר מספר רגעים, חתם על הדף נתן לי אותו ואמר, "הנה קחי, קיבלת מה שרצית, אני מחכה לך בבית תבואי מחר". שלמה הלך וסגר אחריו את הדלת והותיר אותי בבית עם הנייר כשהכל שקט מסביב. באותו רגע נפרצו שערי הדמעות, הגעלתי את עצמי, לא האמנתי שעשיתי את זה, רצתי למקלחת בכדי לשטוף ממני את כל הזוהמה, את כל הרוע שיצא ממני, אמא לשלושה ילדים שמנהלת חיים פשוטים לכאורה, מרצה באוניברסיטה, אשת חינוך, אבל מלאה בשנאה וקנאה שאוחזת בכל עצם בגופי, בכיתי ללא הפסקה כשהמים זורמים והלכתי לישון באותו ערב באפיסת כוחות".
"לא הלכתי בבוקר למחרת לאמא וגם לא ביום שאחריו. שלמה התקשר ולא השבתי. חלפו חודשיים מאז הפגישה עם שלמה והחלטתי שאני נוסעת לבית של אמא. המכונית נסעה למושב כאילו שאני עושה את הדרך כל יום, המחשבות בדרך לא עזבו אותי, הכל היה מבולבל, מה אני אעשה כאשר אני אראה אותה, חשבתי. הלב שלי פעם בחוזקה וכל הרגשות עלו בערבוביה, לקחתי כדור הרגעה וחשתי שכל העולם מסתובב סביבי. הגעתי לשער הצהוב של המושב, הכל נראה ממש כמו שהיה והדרך הובילה אותי לבית של ההורים.
עצרתי את המכונית מול שער הכניסה ואז ראיתי אותו, את השלט הלבן עם המסגרת השחורה עליו כתוב, "אנו מודיעים בצער רב על מותה של חדוה כהן". הכל הפך שחור מסביבי, האותיות על השלט רקדו בין עיניי ולא האמנתי שזה קורה לי, אמא מתה, אמא מתה, אמא מתה, צעקתי במכונית ובכיתי, הראש שלי נשמט על ההגה והרגשתי שאני יוצאת משליטה, התייפחתי בבכי, הכל פרץ ממני באותו רגע שבו ראיתי שאמא מתה.
לאחר כשעה במהלכה ישבתי במכונית בוכה ושבורה נסעתי בחזרה הביתה וחזרתי לחיי, לא סיפרתי דבר לבעלי ולא לילדים, אמא שלי נפטרה לפני שבוע והחלק הזה בחיים שלי נסגר לעולם. לא יצרתי קשר עם שלמה במשך שלוש שנים מאותו רגע במכונית שבו גיליתי שאמא מתה והחיים המשיכו במסלולם".
"הבנות שלי החלו למצוא בני זוג ורצו להינשא ואני הייתי זקוקה לכסף. יצרתי קשר לאחר שלוש שנים עם שלמה והוא קיבל את השיחה שלי בהפתעה. "אין לי על מה לדבר איתך, את הפרת את ההבטחה שלך אחרי שחתמתי על המסמך ולא הגעת לראות את אמא לפני מותה. היא עברה ייסורים קשים וצעקה לשמיים בבכי שהיא מבקשת לראות אותך רגע לפני מותה. במיטה בבית החולים אני החזקתי אותה בכל כוחי ובכינו ביחד ואת לא ענית לטלפון וכך אמא מתה, אלו היו הרגעים האחרונים שלה. רונית, היא צעקה, אני רוצה את הבת שלי אני אוהבת אותה אני רוצה את הבת שלי. אלו היו המילים האחרונות שלה לפני שהיא השיבה את נשמתה לבורא עולם ואת עכשיו מעיזה להתקשר אלי".
ואני השבתי לו בלי כל תחושה של חרטה, "שלמה, חתמת על מסמך שאומר שיש לי מחצית מהנחלה ואני רוצה לקבל עכשיו את הכסף". בצד השני של הקו שלמה לא השיב, כנראה מההלם שהוא חווה נעתקו המילים מפיו, רק אחרי דקות של שקט הוא השיב, "אני לא מאמין שאת אומרת לי את הדברים האלה עכשיו, אני גר בבית, זו הנחלה של ההורים שגדלנו בה, איך את מסוגלת לדבר ככה, אני לא מוכן למכור בשום אופן, אני לא מוכן". שלמה סגר את הטלפון וכך הסתיימה השיחה.
"הלכתי לעו"ד", רונית המשיכה בסיפור, "הוא ייעץ לי להגיש תביעה ולדרוש ששלמה ישלם מחצית מהשווי של הנחלה או שהנחלה תימכר וכך עשיתי, הגשתי תביעה והיא מתנהלת עד עכשיו. כאשר עליתי על דוכן העדים, העו"ד של שלמה שיחזר את אותה פגישה בבית שלי בתל אביב שבה שלמה חתם על מסמך ההתחייבות ושם באותו רגע משהו אצלי נשבר בפנים והתחלתי לבכות, לא יכולתי להמשיך בעדות, השופטת ראתה את המתרחש והציעה שנגיע לגישור והנה אני כאן יושבת ומספרת לך את הסיפור".
עברתי עם רונית מסע בזמן, ראיתי איך היא משתנה מול עיני, בוכה ומטיחה האשמות, היא שחזרה בשלוש שעות של פגישה עשרות שנים של חיים, היה ברור שבגיל 68 החומות הבצורות שנבנו במהלך השנים נסדקו במעט וחשתי שיש שם מקום של חרטה שצריך להרחיב אותו בכדי להפוך סדק לשבר של ממש בחומה.
לא הייתי צריך להשתמש ביותר מידי מילים כי רונית עשתה את העבודה לבד והמשיכה.
"אתה מבין שאני קנאתי באחי, אתה מבין שחלפו עשרות שנים ואני עדיין מרגישה מה שאמא עשתה לי כשהייתי ילדה כשהייתי זקוקה לה, הם השקיעו את כל חייהם באחי ואני נותרתי בצד, הם סמכו עלי, אבל לא ידעו שהנפש שלי שברירית והייתי צריכה אותם, רק רציתי חיבוק, מילים שיחזקו אותי ברגעים הקשים, רציתי הורים שיהיו שם בשבילי, אבל הם בחרו בו, באח שלי, הוא היה כל עולמם והם לא הסתירו את העובדה הזו, הם התגאו בו בכל מקום, אמא נסעה אחריו לכל העולם ואני נותרתי בבית לבשל ולנקות ולדאוג לאבא ולא חוויתי ילדות, אתה מבין מה עברתי".
רונית בוכה. היא חווה את כל הסרט של החיים מחדש, הגוף שלה עובר טראומה, היא רועדת ונראה שהמסע שהיא עוברת עכשיו היה מחויב המציאות בכדי לפרוק את כל המטענים של הקנאה והכעס שהיא סחבה על הגב השברירי שלה כל החיים.
במפגש הרביעי, הפגשתי בין שלמה ורונית. בסיום הפגישה עם רונית היא ביקשה לפגוש את אחיה ולא אמרה לי דבר מעבר לכך, רק אמרה, "אני מבקשת שתקיים פגישה בהקדם בין שנינו" ואני לא שאלתי דבר והפגישה נקבעה למספר ימים לאחר מכן.
בפגישה שערכתי עם שלמה הוא סיפר לי את הסיפור מהצד שלו. זה היה סיפור על חיים שנראים מבחוץ כמו סיפור על נסיכים, נסיכות וארמונות מצופים זהב ונסיעות בכל העולם והרבה מחיאות כפיים, אבל היה ברור שהכל זה זיוף אחד גדול. שלמה אהב את עולם המוזיקה אבל בפנים הוא היא ריק, לא היתה לו משפחה משלו ועם השנים הוא הבין שהבחירה שלו היתה שגויה והוא הלך וקמל. הוא התגורר עם אמא אחרי המוות של אבא שתפס אותו לא מוכן ושבר אותו. אמא לא הכילה את הריקנות שנותרה אחרי שהאבא נפטר וחלתה, היא שכבה במיטה ימים רבים ושלמה היה שם לידה. הוא חתם על המסמך במפגש עם רונית בלי לעשות חשבונות כלכליים ורק רצה שאמא תראה את רונית רגע אחד לפני מותה. העובדה שרונית לא הגיעה שברה אותו, היא לא ענתה לטלפונים והוא היה חסר אונים ורק חיכה שאמא תחזיר את נשמתה ותגאל מהייסורים. הרגעים האחרונים של אמא וצעקות האימה עולים לו בסיוטים בלילה והוא חי בתחושה שאין טעם לחיים. הנחלה המשפחתית והבית הם אלו שמחזיקים אותו בחיים, זיכרונות הילדות והקשר עם רונית מעלים בו געגועים עזים ובפגישה בינינו הוא ביקש, "תעזור לי להחזיר את החיים שהיו לנו, כמה שאני כועס עליה, אני זוכר שהיא היתה שם בשבילי כשהיינו ילדים, היא ליוותה אותי לכל מקום, היא חסרה לי ואני רוצה אותה בחיים שלי".
שלמה ורונית עברו שני מסעות שונים שהביאו אותם לצומת בה הם נפגשו. כל אחד סיפר את סיפור חייו ועבר חוויות רגשיות מורכבות שליוו אותו חיים שלמים. שניהם כבר ילדים גדולים ויודעים להביע רגשות ולספר את הסיפור הסוחט דמעות שעבר על כל אחד.
רונית ושלמה בחדר הישיבות, המתח בחדר היה ניכר ואני יותר משניהם רק חיכיתי לשמוע מה רונית מכינה לנו.
רונית לא חיכתה, היא הלכה לעברו של שלמה, ישבה לידו וחיבקה אותו, "סליחה שלמה סליחה, אני מתנצלת מעמקי נשמתי, סליחה, רק תסלח לי אני מבקשת תסלח לי".
הם התחבקו ובכו והתחבקו ובכו, בלי הרבה דיבורים, זה היה אחד הרגעים המרגשים שחוויתי בתור מי שנכנס כל פעם לעולם אחר של משפחות שחוות משברים, לא תמיד הסיפור מסתיים בתובנות כל כך עמוקות, שמגיעות תוך כדי התהליך של הגישור, במהלך שחזור לאחור של חיים שלמים ורגשות עזים שמלווים כל אחד במשך עשרות שנים.
רונית ויתרה על התביעה, היא קרעה את המסמך למול עינינו וביקשה סליחה ושלמה מחל לה.
היום הם בקשר, שלמה שלא נישא מעולם, מצא בילדים ובנכדים של רונית משפחה.
ולי נותר רק להודות לבורא עולם שנותן לי כח להתמודד עם הסיפורים של החיים ומאפשר לי להיות חלק מתהליך מדהים שבו אדם הופך משונא לאוהב והכל בזכות רגע אחד שבו נפרץ סדק בחומה שנבנתה לפני שנים רבות וקרסה משינוי בחשיבה, שגרם לעולם חדש להבנות ולחבר אחים והורים ביחד להיות משפחה.
נאחל בריאות ושמחה לכל בית ישראל!
