בית המשפט הורה על פינוי מבנה בו הופעל בניגוד להסכם השימוש בית כנסת על ידי הועד הדתי במושב ינוב

תביעה שהגיש מושב ינוב כנגד נציגי הועד הדתי במושב, במסגרתה תבע המושב את פינוייהם ממבנה ציבורי אשר הוא העניק להם בו זכויות חכירה, ואשר שימש אותם כבית כנסת, וזאת לאור פקיעתו של הסכם השימוש וכן בעקבות הפרות שונות מצד הנציגים.  

הרקע:

התובע הינו מושב ינוב, המחזיק זכויות חכירה במבנה ציבורי המצוי במושב, אשר שימש בעבר כמרפאה. בשנת 2008 חתם המושב על הסכם שימוש בינו לבין הועד הדתי במושב לפיו המושב ימסור לועד הדתי את המבנה ויורשה לעשות בו שימוש, ואת הסמכות למתן שירותי דת לתושבי ינוב. ההסכם קבע כי תקופת השימוש הינה לשנים 2008-2016. לאחר החתימה על ההסכם, החל הועד הדתי במתן שירותי דת לציבור וכמו כן הפעיל בית כנסת במבנה.

בתום שנת 2016, שלח המושב לנציגים הודעה בה נתבקשו לפנות את המבנה. בתגובה, טענו נציגי הועד הדתי כי בהסכם שנחתם בשנת 2008 נקבעה תקופת שימוש בת 8 שנים + 10 שנות אופציה, ולכן משתמה תקופת השימוש, החלה תקופת האופציה בת 10 שנים. על כן, הם לא מחויבים לפנות את המבנה עד לתום תקופה זו. עוד טענו הנציגים כי בהסכם נקבעה תקופת הודעה מוקדמת בת 3600 ימים ועל כן אין המושב רשאי לפנות אותם מבלי הודעה מוקדמת בהתאם לזמנים שהוסכמו.  

בעקבות תגובת הועד הדתי, פנה המושב לביהמ"ש בהגשת תביעה במסגרתה ביקש לפנות את הנציגים ואת כלל פעילות הועד הדתי מהמבנה בטענה כי תקופת השימוש נגמרה, וכי הוא מתנגד לפרשנות הנציגים לעניין תקופת האופציה ולעניין מתן הודעה מוקדמת של 3600 ימים. עוד טען המושב, כי בכל מקרה הנציגים הפרו הפרות יסודיות את ההסכם, ובהתאם לחוזה במצב שכזה פוקעת רשות השימוש אשר ניתנה לועד הדתי, וההסכם מתבטל.

המושב התייחס לשני הפרות מרכזיות, הראשונה היא אופן השימוש במבנה בניגוד להסכם. במסגרת ההסכם נקבע כי האגודה מוסרת לועד הדתי את הפעלת המבנה לצורך שירותי דת בלבד, כאשר הותר להם לבצע בו פעילות לילדים, נוער ומבוגרים. לטענת המושב, הועד הדתי הפר את ההסכם בכך שהפך את המבנה לבית כנסת מבלי שהדבר הותר להם במסגרת ההסכם, ובאופן שיוצר פיצול מיותר במושב, לאור העובדה כי קיים בית כנסת מרכזי במושב. ההפרה השנייה נוגעת לשיפוצים שנעשו בנכס על ידי הועד הדתי. המושב טוען כי נעשו שיפוצים במבנה אשר נעשו ללא הסכמתו, וזאת בניגוד להסכם שקבע כי הועד הדתי מתחייב לא לבצע שום שינויים או תוספות במבנה ללא הסכמת המושב, בכתב ומראש.

דיון והכרעה:

ביהמ"ש שמע את טענות הצדדים וניגש לבחון את ההסכם המקורי שנחתם בין הצדדים, אשר צורף כחלק מחומר הראיות לתביעה. במהלך בדיקה זו, התגלה כי בהסכם נכתב שהמושב רשאי להפסיק את הרשות בכל עת בהודעה מראש בת 60 ימים. על גבי סעיף זה, הוספו בכתב יד הספרות 3 ו-0 , כך שלכאורה נראה כיאלו יש לתת הודעה מראש בת 3600 יום. המושב טען כי מעולם לא אישר תוספות אלו, בעוד כי הנציגים טענו כי המושב הסכים לשינויים אלו. לאחר בחינת הטענות, קבע ביהמ"ש כי לא הוכח שהמושב נתן את הסכמתו לתוספת בכתב יד. משכך, הרי שלמעשה ההסכם קובע תקופה של 8 שנים, ובנוסף 10 שנים אופציה, כאשר למושב עומדת הזכות החוזית לפנות את הנתבעים בכל עת בהתראה של 60 ימים.

למעלה מן הצורך, עמד ביהמ"ש על כך שגם אילו ההסכם היה דורש הודעה מוקדמת בת 3600 ימים שהרי שמדובר בהסכם בלתי חוקי הסותר את תקנת הציבור. במקרה שלפיננו מדובר בהסכם שנחתם בין המועצה האזורית והמושב לבין הועד הדתי. ככזה, יש לבחון אותו לאורו של עיקרון הדואליות הנורמטיבית, עיקרון לפיו בנוסף לדיני החוזים הרגילים חלים גם עקרונות של המשפט המנהלי. ביהמ"ש מצא כי השינוי שנעשה בעניין הודעה מוקדמת של 3600 ימים לא קיבל כל ביטוי בפרוטוקולי האגודה, וכן לא התמלאה הדרישה החוקית החלה על רשויות מקומיות, לפיה תהא חתימה של ראש המועצה והמזכיר המאשרות שינוי זה. מדובר בשתי דרישות מהותיות הנוגעות לאופן חתימת הסכם שרשות צד לו, שמקורן בהגנה על אינטרס הציבור ושמירת חוקיות פעילות העיריה, כמו גם הגנה על זכויות התושבים ואמון הציבור בהם. לאור האמור, יש לקבוע כי נפל פגם של אי חוקיות באופן הוספת התנאי כחלק בלתי נפקד להסכם, שיש בו כדי להביא לבטלותו. 

באשר לטענות המושב בדבר הפרות יסודיות של החוזה על ידי הנציגים, קבע ביהמ"ש כי המושב הוכיח כי הנציגים אכן הפרו את ההסכם הפרות יסודיות שהקנו למושב את הזכות לפנותם באופן מידי. לעניין זה עמד ביהמ"ש על ההבחנה בין מתן שירותי דת לבין הסבת המבנה לבית כנסת וקבע, כי לנציגים לא הייתה כל רשות לעשות שימוש במבנה כבית כנסת. כמו כן נקבע, כי אין מחלוקת בין הצדדים כי בפועל אכן בוצעו שיפוצים בנכס ללא אישור המושב.

ולכן לסיום ביהמ"ש קבע שמעבר למסקנה לפיה יש לפנות את הועד הדתי מאחר שתקופת ההסכם נגמרה, הרי שהמושב הוכיח קיומן של הפרות יסודיות של ההסכם מצד הנציגים, שאף בעטיין קמה למושב הזכות לפנותם.

סיכום:

התביעה התקבלה.

בנסיבות העניין, לא עשה ביהמ"ש צו להוצאות.

ת"א (שלום)(נתניה) 13253-01-17, אגודת ינוב נ' לביאד ואח' , פס״ד מיום 17/01/2019