מושבים וחברי מושבים מעסיקים עובדים בענפי המשק שברשותם. בכובעכם כמעסיקי עובדים אתם מחוייבים, מלבד תשלום שכר וזכויות סוציאליות, גם לספק לעובדים סביבת עבודה בטוחה. לעיתים, בשטף העבודה והלחץ לעמוד במשימות הרבות, קיימת נטייה ל"עגל פינות" ו"לעצום עיניים" מחובה זו. אלא שאז חושף עצמו המעביד לטענה כי התרשלותו היא שגרמה לתאונת העבודה ולפציעת העובד ועליו לשאת באחריות ולשלם לעובד נזקו (הגבוה לעיתים מתגמולי הביטוח הלאומי).
פסק דין שניתן לאחרונה (31.3.19) בבית משפט השלום בתל אביב דן בסוגיה חשובה זו ובחרתי לסקור בפניכם את עיקריו.
באותו עניין עבד התובע בנתבעת, חברה העוסקת בעבודות צנרת ושרברבות. התובע נטל חלק בביצוע עבודה של הכנת תשתית צנרת ביוב בנתב"ג. בכתב התביעה טען התובע כי לפי הנחיית מנהל העבודה נדרש להרים ולשאת בידיים, יחד עם עובד נוסף, שקי מלט כבדים במשקל 50 ק"ג המיועדים לעבודות ביטון. במהלך נשיאת אחד משקי המלט נדרש התובע לעלות מדרגה. כובד משקל השק הונח על רגל ימין שלו, ולפתע הוא חש כאב חד בברך. כתוצאה מכך נחבל התובע ונותרה לו נכות. התובע טען כי הנתבעת התרשלה בהנהגת שיטת עבודה לקויה ולא בטיחותית, לא סיפקה לו אמצעי עזר ובטיחות להרמת משאות כבדים.
הנתבעות (המעסיקה וחברת הביטוח שלה) הכחישו את נסיבות האירוע ואת הנזק. השתיים טענו כי התאונה נגרמה מכך שהתובע דרך בצורה לא נכונה על רגלו או עיקם אותה, וזאת ללא קשר לשק המלט. עוד נטען כי הוא נשא את השק יחד עם עובד נוסף כך שמשקל השק התחלק בין שניים, וכי משקל 25 ק"ג אינו חורג מהמותר לנשיאה בידי עובד יחיד לפי הדין. לחילופין נטען כי יש לייחס לתובע "אשם תורם" לקרות התאונה.
בראשית פסק דינו מדגיש בית המשפט כי החובה החלה על מעסיק לקיים שיטת עבודה בטוחה ולהסיר סיכונים צפויים ובלתי סבירים מיוסדת היטב בפסיקה. כמו כן, פעמים רבות הטילו בתי המשפט אחריות על מעסיקים במקרים שבהם עובדים הרימו חפצים במשקל גבוה ללא אמצעי עזר מתאימים, ונפצעו כתוצאה מכך. בית המשפט סוקר את הפסיקה בנושא וקובע כי משקל של 50 ק"ג הינו, לכל הדעות, משקל שהרמתו או נשיאתו יוצרים "סיכון חריג". הפסיקה הבחינה בין מצב שבו עובד התבקש לשאת לבדו משקל כבד ללא אמצעי עזר (שאז דובר בשיטת עבודה לא בטיחותית) לבין מצב שבו הוא התבקש לעשות כן יחד עם אחר. ככל שהמשקל קל יותר, כך תיטה הכף לקבוע שניתן לעשותה ללא צורך בעזרה או באמצעי עזר. ככל שהמשקל כבד יותר, וככל שהמשקל לאדם עולה על הגבול שנקבע בפסיקה, כך שיטת עבודה בטוחה מצריכה אמצעי עזר שיסירו את הסיכון. מן הפסיקה ניתן להסיק שנשיאת משקל של 50 ק"ג, 30 ק"ג ואף 20 ק"ג לאדם, ללא אמצעי עזר, עלולה להיחשב רשלנית. לעומת זאת, הרמת משקל של 10 ק"ג לאדם נמצאה סבירה.
בית המשפט ממשיך וקובע כי בענייננו הייתה מדרגה בדרך, המגבשת סיכון מוגבר. עליה על מדרגה או ירידה ממנה מגבירה את הסיכון לכך שיוטל עומס כבד יותר על אחד משני הנושאים ברגע העלייה או הירידה. בענייננו התובע עלה על המדרגה, וכפועל יוצא כל כובד משקלו של השק הוטל על רגלו. אז הוא נפצע. בית המשפט קובע כי שיטת עבודה זו – נשיאת שק שמשקלו 50 ק"ג בשניים, ללא אמצעי עזר, ותוך כדי כך עליה או ירידה ממדרגה – אינה בטיחותית דיה. היא מגבשת הפרה של חובת הזהירות של הנתבעת כלפי התובע. הפרת החובה גרמה לנזק, ובכך מתקיימים יסודותיה של עוולת הרשלנות.
מכאן עובר בית המשפט לדון בטענת הנתבעות כי יש לייחס לתובע אשם תורם. פסיקת בתי המשפט בסוגיה זו מבחינה בין מקרים שבהם נוטל עובד סיכון בלתי מחושב וממשי, באופן חופשי, ואותו סיכון הוא שגורם לנזק, לבין מקרים אחרים שבהם לא נקט מעביד אמצעי זהירות. במקרים הראשונים מוטל על העובד אשם תורם, ואילו במקרים האחרונים האשם כולו מיוחס למזיק או למזיקים, גם לנוכח הפער בין העובד למעבידו, ויכולתו הרבה יותר של המעביד למנוע את הנזק. הדגש בפסיקה הושם על מידת ניסיונו של העובד ועל מידת העדרם של אמצעי הזהירות לשם מניעת התאונה מצד אחד, ועל פעולותיהם הקונקרטיות של המזיק והניזוק מצד שני. בית המשפט קובע כי לפי אמת מידה זו, אין מקום בענייננו לזקוף לחובת התובע אשם תורם כלל. התובע לא ביצע עבודה מסוג זה בעבר ואין לו ניסיון בה. אמצעי עזר לא הועמדו לרשותו, וחובה היה להעמידם. הוא מילא את ההנחיות שקיבל כמות שהן, בלא שהחליט עד דעת עצמו ליטול סיכון. נסיבות אלו מטות את הכף שלא להטיל עליו אשם תורם.
לנוכח האמור לעיל מחוייבות הנתבעות לשלם לתובע, לאחר ניכוי הכספים שקיבל מהביטוח הלאומי, סך של 713,750 ₪, בגין הפסדי שכר ופנסיה, אובדן כושר השתכרות וכו'. כמו כן חויבו הנתבעות בהוצאות משפט.
* ת"א (שלום ת"א) 40788-12-15 פלוני נ' א. א. צנרת בע"מ (פורסם בנבו, 31.03.2019)
* המידע המופיע הוא כללי בלבד ואין בו בכדי להוות חוות דעת מוסמכת או ייעוץ מוסמך.
