לאחרונה נדרשתי על ידי חקלאים מעסיקי עובדים זרים מתאילנד לתת מענה לשאלה בעניין תשלום עבור היום הראשון לחודש ינואר 2022 שנחשב אצלם כיום חג. יום זה חל השנה בשבת ומכאן השאלה.
להלן ארחיב ואפרט בעניין.
בפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח – 1948 : "שבת ומועדי ישראל – שני ימי ראש השנה, יום הכיפורים, ראשון ושמיני עצרת של סוכות, ראשון ושביעי של פסח וחג השבועות – הם ימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל. לשאינם יהודים הזכות לקיים ימי מנוחה בשבתם וחגיהם". בהמשך הוסף גם יום העצמאות.
בהסכם ההעסקה שנערך על ידי משרד הפנים ושעליו חתומים העובדים התאים ומעסיקיהם נקבע: "...העובד מודיע בזאת למעסיק כי הוא בוחר לנצל את חופשת החג בהתאם למועד החגים הלאומיים של תאילנד". החגים הלאומיים התאילנדים הם החגים לעניין ימי החג בתשלום.
אלא שהאמור בסעיף הנ"ל בהסכם הינו אמירה שאינה ברורה דיה. העובדים התאים מכירים 6 ימי חג: 1.1 ראש השנה האזרחית, 13.4 ראש השנה התאילנדי – סונגקראן, 3.6 יום הולדת המלכה החדשה, 28.7 יום הולדת של המלך, 12.8 יום הולדת של המלכה האם, 5.12 היום הלאומי התאי. (בעבר, לפני מות המלך הקודם צויינו 4 ימים). מאידך, ברשימת החגים שמפרסמת שגרירות תאילנד בישראל עשרות "ימי חג" שלמעשה העובדים התאילנדים אינם מכירים כלל. לפיכך כדי למנוע אי הבנות ו"קנסות" מומלץ שמעסיק הקולט עובד זר יסכם עם העובד מה הם ימי החג אותם בוחר העובד לחגוג (אפשרי שילוב עם חגי ישראל) ולצרף נספח בהתאם להסכם ההעסקה.
בענף החקלאות קובע צו ההרחבה כי לעובד מגיעים 10 ימי חג בתשלום (ליהודים 9 ימי חגי ישראל ועוד יום בחירה 1). בהסכם הקיבוצי (1915) החל על חברי התאחדות האיכרים העובד זכאי ל-9 ימי חג בלבד בהתאם להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה התש"א-1951.
בעובד חודשי אין משמעות להיותו של יום חג ביום המנוחה השבועית משום שמשולמת משכורת רגילה מלאה גם בחודש בו חל יום חג. לעומת זאת בעובד יומי / שעתי שזו מתכונת ההעסקה של רובם ככולם של העובדים התאילנדים הכלל הוא שעובד לא יקבל שכר אם יום החג חל ביום שבו לא אמור היה לעבוד.
בפס"ד בבית הדין הארצי לעבודה[1] נקבע כי: "עובד אינו זכאי לימי חג "החלים בשבת". נקודת המוצא היתה שממילא אותו עובד אינו עובד ביום שבת. בהתאמה, עובד יומי שעובד בקביעות בימים א'-ה', אינו זכאי לדמי חג בעד יום חג שחל ביום שישי. ממילא עובד כאמור לא הפסיד יום עבודה בשל חג שחל ביום שישי. את צו ההרחבה יש לפרש כקובע זכאות לכך שעובד המפסיד יום עבודה בשל חג מבין תשעת החגים הנקובים בצו ההרחבה, זכאי לתשלום דמי חגים בגין החג האמור."
בהערת אגב יצויין כי עובד בענף החקלאות המועסק בהיתר ביום המנוחה השבועית זכאי לשכר יסוד בשיעור 175% משכרו הרגיל.
הזכות לתשלום בעד ימי חגים אינה חלה גם במקרים הבאים: חג החל ב-3 חודשי העבודה הראשונים אצל המעסיק וכן אם העובד נעדר מעבודתו בימים הסמוכים לימי חג. כלומר, עובד תאילנדי ש"המשיך את יום החג" שלו בלא אישור ממעסיקו, אין האחרון חב בתשלום בעד יום חג זה. כנ"ל לגבי העדרות ללא רשות ביום לפני החג.
אגב, בפסק דין שעסק בעובד מוסלמי שנעדר ערב חג של דתו נפסק כי בהיעדרות עובד ערב החג שנועד להכנות לחג לא מתבטלת חובת תשלום יום החג בו חב המעסיק.
ימי החג המוכרים בחוק כחגי איסלאם הם: עיד אל פיטר – 3 ימים, עיד אל אדחה – 4 ימים, ראש השנה המוסלמי (האיג'ריס) – יום אחד, יום הולדת הנביא – יום אחד, יום עליית הנביא לשמיים – יום אחד.
תובנות:
- לעובד שאינו יהודי הפריווילגיה לבחור ולהגדיר מהם ימי החג בהם ישבות ויקבל שכר כאילו עבד.
- לא בכל מקרה זכאי העובד לתשלום בעד ימי חג בהם לא עבד.
- יש לסכם מראש עם כל עובד שאינו יהודי מהם החגים שיחשבו כימי חג שבגינם יקבל שכר כאילו היו ימי עבודה.
האמור לעיל אינו תחליף לייעוץ משפטי
[1] ע"ע 21920-02-13 דיאמנט צעצועים בע"מ נ' ולנטינה פרנצב ואח'
