נושא זכות ההורשה של נחלה חוזר שוב ושוב לדיון בפני בתי המשפט לענייני משפחה וערכאות הערעור. רק לאחרונה חזר ביהמ"ש העליון (ראה בע"מ 1813/18 פלוני נ' פלוני ורמ"י) ופסק כי ההלכה לפיה זכות ההורשה בחוזה בר-רשות כפופה להוראות חוזה החכירה, וכי מדרג ההורשה אינו בהכרח תואם את חוק הירושה. כך ובהתאם להוראות חוזה החכירה שנכרת בין האגודה לבין רמ"י ("החוזה הדו צדדי"), או החוזה שנכרת בין רמ"י לסוכנות סוכנות והאגודה ("החוזה המשולש"), נקבע מדרג לפי הסדר כדלקמן:
(1) ראשית יהיה זכאי בן/בת הזוג לרשת את הזכויות בנחלה אף אם קיימת צוואה נוגדת.
(2) בהעדר בן זוג בחוזה משולש יהיה זכאי הבן-ממשיך לרשת את הנחלה וזאת ככל שזה מונה כדין באישור הסוכנות היהודית.
(3) בהעדר בן ממשיך יירש את הנחלה מי שהמנוח ציווה בצוואה כי הוא הזכאי לקבלה.
(4) ככל שהמנוח לא הותיר צוואה, יקבל את הנחלה היורש שעונה על דרישות סעיף 114 לחוק הירושה - קרי מי שמוכן ומסוגל לקבל את הנחלה, כאשר על יורש זה מוטלת החובה לפצות את יתר היורשים.
במאמר מוסגר נעיר, כי בהתאם לחוזה החכירה החדש אשר רמ"י מחתים את מי שהיוון את הזכויות בחלקת המגורים, בוטלה העדפת בן הזוג והוראות חוק הירושה חלות במלואן על הורשת נחלה, וזאת בכפוף לכך כי לא יתאפשר רישום הנחלה על שם כמה יורשים שאינם בני זוג והתאמת היורש לדרישות רמ"י והאגודה.
השאלה שעמדה לדיון בפני ביהמ"ש העליון במסגרת בקשת רשות ערעור, היא האם רשאי אדם לצוות בצוואתו כי נחלתו תימכר לצד ג' ותמורתה תחולק בין יורשיו? שאלה זו עלתה על הפרק מאחר ואין בחוזה החכירה הוראה המאפשרת חלופה כאמור.
אחד מהיורשים אשר התבסס על עמדת רמ"י כפי שבאה לידי ביטוי בעבר (ראה פס"ד שטיין נ' סופר), טען כי המנוח אינו רשאי לצוות על מכירת נחלתו, אלא אך ורק על העברתה לאחד היורשים, וככל שלא עשה כן בצוואתו, יש להנחיל את הנחלה ליורש אשר מוכן ומסוגל לעבד את המשק, וזאת בהתעלם מהוראות הצוואה.
כב' השופט מזוז, לאחר שניתח את סעיף 19(ג) להסכם המשבצת, הגיע למסקנה, כי בעל נחלה אשר אינו מותיר בן זוג, זכאי להורות כי נחלתו תימכר וכי התמורה תחולק בין יורשיו. למסקנה זו מגיע השופט מזוז הן בהתבסס על עמדת רמ"י והן בהתבסס על פרשנות תכליתית להוראת סעיף 19(ג)(4) לחוזה החכירה, לפיה כל עוד הנחלה אינה מפוצלת בין מספר יורשים, אין מניעה להעבירה לצד ג'. בנוסף, מעדיף השופט מזוז את העקרון כי יש להעדיף פרשנות שמקיימת את קידום רצון המנוח, הגם שלא מדובר בצוואה, כל עוד אין מניעה או הצדקה לחרוג מכך. עוד מוסיף השופט מזוז, נדבך נוסף לחיזוק התמונה בפרשנותו זו, ולפיו יש לחזק את מעמד זכויותיו של בר הרשות.
בסיכומו של דבר קובע בית המשפט העליון הלכה חדשה המחזקת את מעמדו של בר הרשות, ולפיה תקוים צוואתו של בעל נחלה המורה כי לאחר פטירתם של שני בני הזוג בנחלה תימכר הנחלה והתמורה בגינה תחולק בין היורשים.
פסה"ד שבנדון מעלה עניין נוסף מהותי שלא נידון ע"י השופט מזוז וקיבל דגש בפסק-דינו של כב' המשנה לנשיאה ח' מלצר. בפסק-דינו, מחיל השופט מלצר את עקרון תו"ל מכוח ס' 39 לחוק החוזים (חלק כללי) וקובע שיש לשלול סעד מן המערער הן בעקבות התנהגותו שלקתה בחוסר תום לב, שכן המערער פנה לרמ"י לרשום את זכויותיו בהתאם לצו הירושה למרות שידע שצו זה בוטל. פסיקתו של השופט מלצר, העושה שימוש בעיקרון תום הלב בדיני הירושה באופן ששולל זכות מהותית ודיונית מהמערער, יש בה משום חידוש, ואף סלילת הדרך לפיתוח ההלכה לפיה מי שנוהג בחוסר תום לב עלול לאבד את זכויותיו ותביעתו תדחה רק משום כך.
יחד עם זאת, יובהר כי עמדתו של השופט מלצר הייתה דעת יחיד, והיא ניתנה במקום בו היו נימוקים נוספים לדחיית עמדת המערער, השאלה מהותית שנותרה פתוחה כיצד ינהג בית המשפט כאשר הנימוק היחיד לדחיית תביעה יהיה חוסר תום לב והאם נימוק כאמור יספיק כדי לדחות תביעה המתבססת על הוראות צוואה.
