על יכולת תכנון במשק החקלאי, חילופי עובדים וזמני המתנה להגעת עובד חדש / גבי בורנשטיין

מזה שנים רבות מתלוננים חקלאים מעסיקי עובדים זרים על תהליך החלפת עובדים בתום תקופת ההעסקה. העובדים התאילנדים מגיעים לתקופה קצובה של 63 חודשי עבודה (או פחות במידה והם בוחרים לסיים לפני כן) ובסיום עבודתם נדרשת יציאתם לצמיתות מהארץ בטרם יתחיל הליך הבאת עובד חדש לישראל.

בכל מקום עבודה סביר – אפילו!! במשרדי הממשלה – ניתן ומתבצעת  חפיפה מסודרת בין עובדים ומתקיים תהליך מסודר של העברת ידע וניסיון לטובת העסק העובד והמעסיק, המשכיות מתן השרות ומזעור הפגיעה בכל הנוגעים בדבר. לא כך הדבר בענף החקלאות. המעסיק נדרש לסיים את העסקת העובד, לשלוח אותו לתאילנד ולהמתין זמן ארוך – בין 50 ל 100 ימים ויותר – עד שיגיע מחליף. רק לאחר הגעת המחליף מתחיל תהליך למידה והכשרה שכולל בתוכו מעבר ללמידה גם את כל  בעיות  השפה, המנטליות וקשיי ההתאקלמות של עובד חדש שמגיע לארץ זרה.  מה שהופך את תהליך ההכשרה לארוך, מייגע ובעיקר מתסכל לכל הצדדים.

הבעיה בולטת בחומרתה וברמת חוסר ההיגיון שבה, כאשר מדובר על מעסיק אשר יש לו מכסה לעובד אחד והוא נדרש אחת לכמה שנים לתפקד תקופת זמן ארוכה ללא עובד או להסתמך על מנוידים או "טובות" של שכנים. ובעיקר הבעיה בולטת בחומרתה בענפי בעלי החיים שם מספר ההיתרים למעסיק נמוך והצורך בעובד קבוע וזמין כל הזמן הוא קריטי!!! כמובן שככל שיש למעסיק יותר עובדים קל לו יותר להתמודד עם הבעיה ועם זאת זה לא הופך אותה לזניחה ומקובלת.

לפיכך נוצר מצב בו זמן ההמתנה לעובדים אינו קבוע, הוא משתנה ללא כל התראה וכיוון שכך לא ניתן לבצע תכנון נכון של צרכים מול מציאות. חשוב לומר כי לפי תנאי ההסכם בין ישראל לתאילנד זמן ההמתנה לעובד אמור להיות עד 40 ימי עבודה. בפועל זמן ההמתנה גבוה בהרבה. בימים אלה אנו מתמודדים עם המתנה של 100 ימים ויותר. המשמעות המיידית היא של מחסור חמור בעובדים בעונה הכי בוערת של סיום קטיף פרי ההדר, גיזומים ודילולי קיץ בצפון, תחילת קטיפי פירות הקיץ בדרום ושיא עונת הירקות. בקיצור מחסור חמור בעונת בקושי שיא לעובדים. ועוד לא אמרנו כלום על חג הסונגקראן התאילנדי שגרם לרבים מהעובדים לרצות לצאת לחופשת מולדת דווקא בחודש אפריל.

מצ"ב נתונים רב שנתיים של  זמני המתנה לעובד חדש (מהזמנות ח.כ.) מרגע הגשת הבקשה ועד נחיתת העובד ב 6 השנים האחרונות. הנתונים מדברים בעד עצמם ועם עובדות שכאלה קשה להתווכח.

חשוב לדעת שבדרך כלל המעסיקים מקבלים חוזה העסקה וכתב התחייבות לעובד חדש בזמן ממוצע של כשבועיים עד שלושה מרגע הגשת הבקשה. המשמעות היא שיש עובד משובץ למעסיק! עובד שכבר עבר סינון, בדיקות רפואיות בתאילנד והביע נכונות להגיע לישראל. עם זאת עד שהוא מגיע לישראל בפועל לוקח עוד כ 50 יום לפחות. למה? מדוע? אין ולא הצלחתי לקבל תשובות עד היום. טיסות סדירות יש כל השנה ובעונות התיירות חברות התעופה אף מתגברות את תדירות הטיסות כך שהתירוץ הישן הזה כבר לא קיים. חגים, גם כן לא סיבה היות ותאריכי החגים ידועים לכולם וניתן לווסת ולתגבר הגעה גם בחודשים מרובי חגים. ניתן לראות בטבלה שאין "מובהקות חודשית" לזמני ההמתנה מה שדי שומט את השטיח מתחת לטיעון החגים והחופשות.

ובואו נדבר גם על ה"פיל" שבחדר. נושא הברחנים. אין ספק כי בתקופות מחסור בעובדים גל הנטישות מתעצם. העובדים שמרגישים את המצב והמעסיקים ה"לחוצים" פועלים באופן לא חוקי ומורשה, אלה מתוך ההבנה שניתן לדרוש ואף לקבל שכר גבוה יותר עקב המחסור ואלה מתוך צוק העיתים והצורך המידי מה שגורם לנטישות, העברות והעצמת המחסור. גם נתונים אלה נמצאים גלויים אצל מקבלי ההחלטות וגם בנושא זה לא נעשה די כדי למזער את הנזקים.

לסיכום חשוב לומר באופן ברור וחד משמעי. ענף החקלאות אינו שונה מענפי תעסוקה אחרים במשק. גם בו חשובה המשכיות, גם בו חשוב תהליך ההכשרה, הלימוד והעברת הידע בין העובדים ולפיכך לא ברורה ולא מקובלת הגישה האומרת שניתן לבצע ניתוק בין עובד ישן לחדש באופן שבו לא מתקיימת ולו חפיפה מינימלית. כל זאת מתוך ידיעה ברורה שמגובה בנתונים רב שנתיים שזמן ההמתנה לעובד חדש הוא גבוה מאד בכל קנה מידה, אינו ניתן לתכנון ובוודאי שאינו בשליטת המעסיק. הנתונים האחרונים מראים שגם לרשויות בישראל אין שליטה בעניין.

גבי בורנשטיין – חולצה כחולה יזמויות (2003) בע"מ     

באדיבות משרד עו״ד שמואל גלנץ ושות׳