הרקע
מושב בית מאיר העניק לטענתו, בסוף שנות ה-60, רשות אישית וללא תמורה לרב כהנא, להשתמש בשלושה מגרשים של המושב לצורך הפעלת ישיבה בראשותו, וכן רשות אישית שיתגורר בבית מקצועי הנמצא בשטח המושב, לאור היותו ראש הישיבה ומנהלה.
עוד טוען המושב, כי לאחר הקמת הישיבה הופרה הרשות שניתנה בכך שהרב כהנא ועמותה בראשותו פלשו לשטחים ללא הסכמה. כך גם לאחר פטירת הרב כהנא, כשהפך בנו למנהל העמותה, הוא המשיך בפלישה ואף העביר שימוש לאחרים, וכן הופעל אתר נופש ואירוח בתשלום, אלו מהווים הפרות נוספות של הרשות.
לאחר שניסיונות להדברות לא צלחו, בפנינו תביעת המושב לפינוי המקרקעין ע"י הבן והעמותה. לשיטת המושב הזכויות שניתנו הן זכויות של שואל ולא זכויות קניינות, וכי בכל אופן זכות המושב לבטל את הרשות כל עת ולדרוש סילוק ידי הנתבעים מהמקרקעין. כן טען המושב, כי חלה על הנתבעים חובת תשלום דמי שימוש, החל מעת הודעת הביטול הראשונה ועד להשבת המקרקעין.
זאת ועוד, עומדת למושב הזכות לביטול בשל שינוי הנסיבות ואי עמידה במטרות ותכלית מסירת המקרקעין, כאשר בין היתר, אלו ניתנו לרב כהנא בהיותו גדול בתורה אך נמסרו לאחר. לגבי הבית המקצועי נטען כי הייתה זו זכות ייחודית ואישית לרב כהנא, ולא לישיבה עצמה או כל אדם אחר, וזו בוטלה עם פטירתו.
מנגד, טענתם העיקרית של הנתבעים היא כי ניתנה להם רשות שימוש בלתי הדירה במקרקעין נשוא התביעה, ללא תמורה וללא הגבלת זמן, כך שלא מתאפשרת חזרה חד צדדית ממנה. כן נטען כי הזמן הרב שחלף מוסיף להצדקת דחיית התביעה.
כתגובה לטענת המושב שהזכות לביטול עומדת לו, טענו הנתבעים כי בעת מתן הרשות טרם נחקקו חוק השכירות והשאילה וחוק המקרקעין, שהם אשר מעניקים את זכות זו, ולכן יש לקיים את החובה כפי שהוא, לטענתם- מעניק זכות בלתי הדירה לשימוש במקרקעין.
דיון והכרעה
ביהמ"ש הבהיר בפתח דבריו כי המושב הינו בר רשות בלבד במקרקעין נשוא התביעה, ועל כן לא יכול להקנות לנתבעים זכות קניינית, וניתנה לגביהם רשות שימוש בלבד. משכך השאלה הנותרת היא, האם רשות השימוש שניתנה הינה בלתי הדירה וללא מגבלות, או כי למושב הזכות לבטלה.
התקבלה טענת הנתבעים בדבר חוק השכירות והשאילה וחוק המקרקעין, אך נקבע כי בעת ההיא חלו כללי רישיון והרשות לשימוש במקרקעין וההלכה היא כי ביהמ"ש לא יסלק בעל רישיון כשהזכות שניתנה לו אינה מוגבלת, אך רק כאשר הצדק דורש זאת.
ביהמ"ש קבע כי מטרת ההסכם הייתה ישיבה תורנית לילדי המושב והאזור, אשר בראשה הרב כהנא, ואלו הם למעשה עקרונות יסוד, אשר בהתאם להם ניתנה רשות השימוש. הסטייה מהם התבצעה לאחר החקיקה כאמור, כך שרשות השימוש שניתנה בת ביטול, ואין לראות בה בלתי הדירה. בין היתר, גם טענת השכרת המקום אשר לא נסתרה מהווה עילה לביטול הרשות.
עוד נקבע ע"י ביהמ"ש, כי העובדה שהתובע לא השתמש בזכותו במשך תקופה ארוכה, וניסה למצות כל אפיק של הידברות עם הנתבעים, לא צריכה לעמוד לו לרועץ ולפגוע בזכות הביטול העומדת לו, ויש לזכור שהמושב כבר ניסה להשתמש בזכותו בעבר.
גבי הבית המקצועי נקבע כי אכן ניתנה לגביו רשות שימוש אישית לרב כהנא, שאינה ניתנת להעברה, ונוכח פטירתו וכאשר הבית אינו משמש עוד כמגורי ראש הישיבה, קמה למושב עילה לביטול רשות השימוש בבית.
עם זאת, ביהמ"ש קבע כי אין לקבל את רכיב התביעה לתשלום דמי השימוש, מאחר ולאורך כל הדרך ברור היה שהרשות ניתנה ללא תמורה, והמושב מעולם לא דרש דמי שימוש.
סיכום
רכיב התביעה לדמי שימוש ראויים נדחה. התביעה לסילוק ידם של הנתבעים התקבלה, ועל הנתבעים ומי מטעמם לסלק ידם מהמקרקעין ולהחזיר את החזקה בהם לתובע פנויים מכל אדם וחפץ.
הואיל והתביעה התקבלה בחלקה בלבד, לא ניתן צו להוצאות
תא (שלום) (י-ם) 47666-05-10 בית מאיר מושב עובדים של המזרחי להתיישבות שיתופית בע"מ נ' עמותת ישיבת הרי יהודה, פס״ד מיום 08 יוני 2016,
