מושב צפריה, הסמוך לשדה התעופה בן גוריון, ביקש להקים הרחבה קהילתית. לשם כך, בשנת 1993 הופקדה על ידו תכנית המתאר להרחבה, שבסופו של יום אושרה בשנת 2004. במסגרת התכנית, שונה ייעודם של כ-50 דונם ממקרקעי המושב שהיו מיועדים לשטחים ציבוריים פתוחים ולייעוד חקלאי- לייעוד של מגורים, וכן נקבעו זכויות הבניה למקרקעין.
בהתאם להחלטה 959, אשר הייתה בתוקף בעת חתימת המושב עם רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) על חוזה המשבצת, המקרקעין נגרעו ממקרקעי המשבצת של המושב. דהיינו, המושב אמנם רשאי להמליץ על החוכרים את מגרשי ההרחבה, כלומר תושבי ההרחבה העתידיים, אבל שטח מגרשי ההרחבה אינו שייך יותר למושב.
בשנת 2010 שלח המושב מכתב לרמ"י, בדרישה לקבל פיצוי על המקרקעין שנגרעו מהמשבצת לטובת ההרחבה. רמ"י דחתה את בקשת המושב, ובתגובה המושב הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי. התביעה ביקש המושב כי בית המשפט יצהיר כי הוא זכאי לפנות לוועדת הפיצויים של רמ"י, על מנת שזו תדון בתביעתו לפיצוי.
טענות הצדדים בבית המשפט המחוזי
המושב טען, בין השאר, כי בהתאם להסכם המשבצת הוא זכאי לפיצויים בגין מקרקעין שייעודם שונה, והם נגרעו ממקרקעי המושב. לעומתו, רמ"י טענה כי המושב אינו זכאי לפיצויים, שכן הוא יזם את התכנית והוא הנהנה ממנה, להבדיל ממקרים בהם נכפית על אגודה תכנית הגורעת ממקרקעי המשבצת, והנהנה הוא צד שלישי שאינו קשור למושב.
בינתיים ניתן בבית המשפט העליון פסק דין בעניין קיבוץ מגל, שבנסיבות דומות קבע שהקיבוץ אינו זכאי לפיצוי. שם נקבע, כי החלטה 959 אינה כוללת הוראות בדבר פיצוי האגודה בגין גריעת הקרקע, וכי סעיף הפיצויים בהסכם המשבצת אינו תקף כאשר האגודה היא היוזמת של שינוי הייעוד.
בהתאם, בית המשפט המחוזי דחה את תביעת המושב, וקבע כי המושב אינו זכאי לפיצויים.
על פסק דין זה עירער המושב לבית המשפט העליון.
טענות הצדדים בבית המשפט העליון
המושב טען בערעור, כי פסק הדין מוביל לכך שהמושב לא מקבל כל פיצוי על מקרקעין שנגרעות ממנו, דבר המהווה התעשרות שלא כדין של רמ"י, שלשיטת המושב היא הנהנית מההרחבה. בנוסף טען המושב כי גריעת המקרקעין מהווה פגיעה בקניין המושב, שהיא זכות חוקתית שאין לפגוע בה אלא על פי חוק. בנוסף, טען המושב כי פסק הדין עומד בניגוד לפסקי דין של בית המשפט העליון, הקובעים כי מושב זכאי לפיצויים בגין קרקע חקלאית שנגרעת ממנו. לבסוף טען המושב, כי פסק דין בעניין קיבוץ מגל שונה מהנסיבות בעניינו.
לעומתו טענה רמ"י, כי יש לקיים את פסק הדין של המחוזי, וכי פסק דין קיבוץ מגל תקף גם לענייננו. בנוסף, מכיוון שהמושב הוא הכוח הפועל מאחורי התכנית הוא למעשה היזם, והוא נהנה ולכן אינו זכאי לפיצוי.
פסיקת בית המשפט העליון
בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי המושב אינו זכאי לפיצויים. בית המשפט נימק את החלטתו במספר מישורים.
במישור החוזי, קובע בית המשפט כי הסכם המשבצת והחלטה 959 אינן מקימות למושב זכות לפיצוי, מכיוון ששינוי הייעוד במקרקעין נעשה ביוזמת המושב ובתמיכתו.
במישור הקנייני, קובע בית המשפט שפסק דין מגל חל גם בענייננו, ולכן אין האגודה זכאית לפיצויים.
במישור הפסיקתי, קבע בית המשפט כי פסקי הדין (בעניין מושב עופר ובעניין הקשת המזרחית) הקובעים זכות האגודה לפיצוי במקרה של גריעת קרקע חקלאית, או הסדר לפיצוי, אינם חלים במקרה זה. זאת, שכן החלטות רמ"י עליהם מסתמכים פסקי הדין, והנסיבות בכל מקרה שונות מאלו שבענייננו.
בהתאם, כאמור, בית המשפט העליון דחה את הערעור.
סיכום
כאשר אגודה מחליטה לבצע הרחבה, יש לקחת בחשבון כי מקרקעי ההרחבה ייגרעו מהמשבצת. ככל ששינוי הייעוד לטובת ההרחבה לא נכפה על האגודה, סביר להניח שבהתאם לפסק הדין בערעור ובהתאם לפסק הדין בעניין מגל, האגודה לא תהיה זכאית לפיצויי מרשות מקרקעי ישראל בגין הקרקעות שנגרעו ממנה. עם זאת, יש לשים לב כי על פי החלטות רמ"י העדכניות (החלטה 1504), זכאית המועצה האיזורית לגבות כספים נוספים לטובת עלויות פיתוח ושדרוג תשתיות היישוב הוותיק.
ע"א 2149/15 צפריה נ' רמ"י, פס״ד מיום 15/0/17.
