עריכת 'הסכם פשרה' שנחתם בין מעסיק לעובד הינה פרקטיקה מקובלת בתחום יחסי העבודה ומקובלת גם בסיום תקופת עבודה של עובדים זרים בחקלאות. זאת במטרה לאיין תביעות עתידיות מצד העובדים.
במקצת מבתי הדין האזוריים לעבודה מאושרים הסכמים שכאלה וניתן להם תוקף של פסק דין. בהינתן פסק דין המאשר את הסכם הפשרה נחסם העובד מלהגיש תביעה כנגד מעבידו לשעבר.
מתברר, לא בכל מקרה אישורו של הסכם פשרה מונע דיון בתביעה שמוגשת בהמשך.
לבית הדין הארצי לעבודה הוגשה בקשת רשות ערעור על פס"ד של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע[1], פס"ד שאישר הסכם פשרה שנחתם בין העובד למעסיקתו.
אין ענייננו כאן בשאלות משפטיות שעמדו במרכז הדיון (תוקפו של ייפוי כוח שניתן על ידי העובד לבאי כוחו). כאן נתאר את שהתנהל בין הצדדים ברמה הפרקטית, הרלוונטיות, למעסיקי עובדים זרים בענף החקלאות.
מעשה שהיה כך היה: בין עובד תאילנדי ומעסיקתו נחתם הסכם פשרה לפיו משלמת המעסיקה לעובד 32,429 ₪ למיצוי זכויותיו ולסילוק כל תביעותיו. ההסכם נחתם כאמור ע"י הצדדים בתיווכו של מגשר והוגש לבית הדין האזורי שם ניתן לו תוקף של פס"ד (תיק ראשון).
כחודש וחצי לאחר שניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה הגיש העובד באמצעות עו"ד תביעה כנגד המעסיקה בו תבע סך של 583,832 ₪ (תיק שני). הנתבעת הגישה בקשה למחיקת התביעה בטענה כי קיים פסק דין המתקף הסכם פשרה שנחתם כדין בין הצדדים. ב"כ של התובע ביקשו לבטל את הסכם הפשרה בטענה שההסכם הושג בתרמית. בית הדין קבע כי את הטענה לביטול פסק הדין יש לטעון במסגרת תביעה חדשה (שלישית).
יצוין שטרם צאתו את הארץ העיד התובע בתיק התביעה השני. במסגרת חקירתו העיד התובע: "המגשר לא הסביר על מה חותמים... הוא אמר שאם לא חותמים לא מקבלים וחוזרים הביתה".
בתיק השלישי נדון תוקפו של ייפוי הכוח שמכוחו טענו עורכי דינו של התובע. מחד טענו אלה כי ייפוי הכוח שניתן להם בתיק התביעה (התיק השני) כוחו יפה גם לעניין התביעה לביטול פסה"ד שנתן תוקף להסכם הפשרה (התיק הראשון). מנגד טענה הנתבעת כי ייפוי הכוח אינו מסמיך את עורכי הדין לייצג את התובע בתיק השלישי. בית הדין האזורי אכן קבע "כי התובענה השלישית תימחק משהוגשה ללא ייפוי כוח אלא אם יוגש תוך 14 ימים ייפוי כוח כדין המסמיך את באי כוח העובד להגיש תובענה זו".
החלטה זו היתה העילה להגשת בקשת הערעור שנדון בבית הדין הארצי (תיק רביעי). נטען כי יש קושי בהשגת ייפוי כוח מחודש בשל עזיבתו של התובע את הארץ. לאחר ניתוח ודיון משפטי נקבע כי ייפוי הכוח שניתן בתיק השני תקף גם לגבי התיק השלישי.
נומק כי התובענה השלישית נעשתה אך בשל צורך פרוצדורלי והנטען בה זהה לטענה שטענו באי כוחו של העובד לגבי התיק הראשון היינו שההסכם הושג בתרמית ועל כן יש לבטלו. בית הדין הארצי פסק כי ייפוי הכוח תקף לעניין התובענה השלישית והתיק יוחזר לבית הדין האזורי שם יתקיים הדיון בשלוש התובענות.
בית הדין אף חייב את המעסיקה בהוצאות בסך 6,000 ₪.
פס"ד אחר[2] עסק בערעורם של 4 עובדים תאילנדים כנגד פס"ד שניתן בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, בו ניתן תוקף להסכם פשרה שהושג ביניהם לבין מעסיקתם. במקרה זה התבררה תביעתם של המערערים לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתם וסיומה, הסך הכולל של התביעה עמד על 1.6 מיליון ₪ (5 תובעים).
במסגרת ההליך נשמעה עדות מוקדמת ולאחריה טסו העובדים לארצם.
בין לבין נחתמו בין המערערים לנתבעים הסכמי פשרה שנערכו באמצעות מגשרת. הבקשות למתן תוקף של פס"ד להסכמים הוגשו לבית הדין בארבעה הליכים חדשים ולא במסגרת התביעה המקורית. יוטעם כי במסגרת הסכמי הפשרה הודיעו העובדים כי הם מבטלים את התביעה שהוגשה בשמם קודם לכן והם מבטלים את ייפוי הכוח שנתנו בשעתם לעוה"ד שהגיש בשמם את התביעה.
בדיון שהתקיים במסגרת התביעה ביקשו המעסיקים לסלק את תביעת העובדים בטענה שהסכמי הפשרה תקפים מנגד טען ב"כ העובדים נגד תוקפם של הסכמי הפשרה וביקש להמשיך בניהול התביעה.
בית הדין האזורי קיבל את עמדת המעסיקים לפיה פסה"ד המאשר את הסכמי הפשרה הינו פס"ד חלוט (לא לגבי אחד מהעובדים שבעניינו לא הוגש הסכם פשרה).
בית הדין הארצי שנדרש לדון במחלוקת בחן את טענות הצדדים וקבע כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב ובדרך לא ראויה, לא שיתפו את ב"כ של העובדים חרף כך שהסכמי הפשרה נחתמו במקביל לקיומו של ההליך המקורי. עוד קבע ביה"ד הארצי כי את הסכמי הפשרה צריך היה להגיש במסגרת התיק המקורי התלוי ועומד ולא בארבעה הליכים חדשים ונפרדים.
בית הדין הארצי קבע: "כאשר מוגש לבית הדין הסכם גישור או הסכם פשרה לאישור ומתן תוקף של פסק דין, מתן האישור אינו אוטומטי אלא נתון לשיקול דעתו של בית הדין. במסגרת שיקול הדעת, על בית הדין לבחון האם בנסיבות העניין יש לערוך דיון לשם קבלת הסברים ובירור נסיבות חתימת ההסכם ותוקפו. רגישות מיוחדת מתחייבת כאשר מדובר בהסכמים שנערכו עם אוכלוסייה מוחלשת, כגון עובדים זרים, ובמיוחד עת עולה מהסכם הפשרה כי העובד הזר לא היה מיוצג במשא ומתן לכריתת הסכם הפשרה".
נקבע גם כי המעסיקים ישלמו למערערים סך של 15,000 ₪ כהוצאות משפטיות.
בשולי הדברים: בעקבות 2 פסקי הדין הנ"ל "רחש בחש"... במסגרת 'ארגון המגשרים בישראל' פורסם מאמר שבסופו: "שוב ישנם מגשרים, שמוציאים את דיבת המקצוע רעה".
[1] בר"ע 67316-05-20 אינוק בונהום נ' שלמה דוד בע"מ
[2] 15721-07-19 מאולי טירפט ואח' נ' שלמה דוד בע"מ ואח'
